הנשים בקבוצת הכדורשת לכבדות שמיעה במודיעין מוכיחות שהכל אפשרי • אמנם את ההסברים של המאמן הן לא יכולות לשמוע, וכדי להבין הן צריכות לקרוא שפתיים, אבל הן קבוצת ספורט לכל דבר ועניין

(צילום: אינגריד מולר)

יש מרואיינים שמעבר למטרת הכתבה פשוט כיף להקשיב להם. כזו היא ליאנה מור שאפשר להקשיב לה שעות. המצחיק הוא שמור היא כבדת שמיעה שמתלווה בדרך כלל גם לקושי בדיבור. אבל לא במקרה הזה.

מור (34) היא בחודשיים האחרונים שחקנית כדורשת בקבוצה שהוקמה בעזרת אס"ח (ארגון ספורט חירשים) ועיריית מודיעין שמאמנה הוא דוב'לה זיו. גם הוא משתתף בראיון. וגם גם חנן דנציגר, מנהל אגף הספורט בעירייה.

הכל התחיל כשבחורה נחושה אחת – אורלי חדד שהיא קפטנית הקבוצה – החליטה לאחד את כבדות השמיעה בעיר על מנת למצוא פעילות משותפת, מסוג הדברים שאנשים שמנהלים אורח חיים "רגיל" לא מבינים עד כמה היא חיונית וחשובה. "היא הרגישה שאין מספיק קבוצות לספורט לנשים, במיוחד לכבדות שמיעה וחירשות בעיר", מספרת מור. "נפתחה קבוצת וואטסאפ כשכל אחת צירפה עוד חברות כבדות שמיעה או חירשות והמטרה הייתה לפתוח קבוצת כדורשת במודיעין. לא הכרנו אחת את השניה. היו שם בנות מכל הארץ. בהתחלה חיפשנו אולם ולא היה אכפת לנו איפה. למזלנו זה נפתח כאן בעיר. מצאנו מאמנים בעבר, אבל כל פעם זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. עד שהגענו לדוב'לה זיו".

"בהתחלה אורלי הגיעה לאימון עם בנות רגילות והיה לה קשה", ממשיך זיו. "כשמתקיים אימון לבנות 'רגילות' הסגנון הוא אחר מבחינת הדיבור. מי שלא שומעת, קשה לה להבין. כשאורלי פנתה אלי הבנתי את הצורך שלהן".

זיו עובד בעיריית תל אביב, מתכנן לפרוש בקרוב ומאמן קבוצות כדורעף להנאתו. את נושא כבדות השמיעה הוא מכיר מילדותו: "גדלתי ליד בית הלן קלר בתל אביב (אגודת החרשים בישראל – ל.ס.כ.) ואני יותר מודע לזה. בילדותי הלכתי הרבה ליד אליהו למשחקים ומבחינתי היום זה שילוב בין שני הדברים".

מור: "אורלי הרבה פעמים אמרה לנו שמה שטוב בדוב'לה זה לא רק הסבלנות, אורך הרוח ויכולת ההכלה, אלא גם שהוא מאוד טוב בהתחלות של דברים. הוא עובד לאט ובצורה שיטתית".

בדינמיקה הטובה שבין השניים אני מבחינה תוך זמן קצר. שמה לב שמור תסתכל עלי כשאני שואלת שאלות על מנת שתצליח לקרוא שפתיים. אבל ברגע שהיא עונה כמעט ולא ניתן להבחין בקושי שלה בדיבור. "כדורשת הוא לא ספורט שצריך כישורים מיוחדים", היא מציינת. "לכן הוא יכול להתאים להרבה אנשים. אני הגעתי מתחום הריקוד. בעברי הייתי מעודדת במכבי תל אביב. אני בכלל לא אוהבת ספורט תחרותי".

כבר בהתחלת הדרך זיו אירגן משחק מול קבוצה אחרת שהסתיים בעוגמת נפש עבור בנות הקבוצה. "אנחנו סוחבות הרבה 'שקית' על הגב שלנו", מנסה מור להסביר. "יש הרבה רגישויות". וזיו מוסיף: "רציתי להראות להן מה זה אומר משחק ותחרות. אבל באופן כללי מטרת האימונים היא ספורט ומפגש חברתי. בקבוצה מתאמנות גם שלוש נשים שומעות".

כיצד מתבצע אימון עם 15 נשים שרובן לא שומעות את ההסברים?

זיו: "למדנו ליצור קשר. ברוב האימונים נוכחת מתמללת לשפת הסימנים. אני מתחיל לדבר והיא מעבירה להן. אבל לא תמיד זקוקים למלים. החירשות איננה מגבלה. אני מתחיל פשוט לרוץ אתן ומדגים להן. בנוסף אני שולח להן שרטוטים בוואטסאפ דרך אורלי".

מור: "לפעמים הקליטה שלנו לא מהירה כמו של אנשים שומעים. כדי לזכור חומר צריך לשמוע. השמיעה היא חלק חשוב בעיבוד המידע. אנחנו נעזרות בחלק החזותי שהוא מאוד חזק אצלנו, אבל זה לא תמיד מספיק. לכן אנחנו צריכות לראות את הדברים כמה פעמים כי לא כל החושים עובדים. לכן דוב'לה צריך להדגים מספר פעמים. גם השפה בכתב לא מושלמת כי גם זה תלוי בשמיעה. אז לפעמים אורלי מצלמת את עצמה מסבירה לנו בשפת הסימנים ושולחת בוואטסאפ".

מור מראה את ההתכתבויות ביניהן, את השרטוטים שזיו שולח להן בהודעות: מערך שלם שנוצר באופן טבעי על מנת להקל על מהלך האימונים. השקעה לא מובנת מאליה מצד המאמן שנכנסה לשגרת האימונים של הבנות.

לנשים בקבוצה, כמו לכל כבדי השמיעה והחרשים, יש "סל תקשורת" עבור מתרגמת לשפת הסימנים. כל אחת מורידה מהשעות האישיות שלה לטובת מתרגמת. "אבל למרות המתרגמת, אני מרגישה שלפעמים אנחנו מסתדרות גם בלי התיווך כי דוב'לה מדגים לנו", מעדכנת מור. "בכלל, אני למדתי את החוקים של המשחק גם מוויקיפדיה". היא אומרת בחיוך.

"האינטראקציה בין מאמן לשחקניות מאוד חשובה וטוב שיש מתרגמת", אומר דנציגר, מי שיש לו חלק חשוב בפרויקט הזה. "בנוסף לאימונים עצמם יש גם הרבה היבטים לא פורמאליים של מערכת חברתית. נרקמים יחסים בינאישיים".

לדברי דנציגר קיימות במודיעין עשרים קבוצות ספורט. "במשך תשע שנים ניהלנו את הליגה הזאת. השנה החלטנו לעשות שיתוף פעולה עם ארגון הכדורשת כדי להתמקצע והקבוצה של דוב'לה הוקמה בסיוע שלנו. יש כל הזמן קבוצות שמחליטות לפעול".

מור התחנכה במסגרות רגילות ואף התרחקה מאנשים עם לקויות לדבריה: "שמתי חומה. לא רציתי שום קשר עם לקויות כי לא תמיד קיבלתי את זה. בגלל שהיתי במסגרות רגילות עד גיל די מאוחר לא ידעתי שיש אנשים חירשים. לכן גם כשעברתי למודיעין לא ידעתי שיש כאן עוד כבדי שמיעה".

איך אנשים כבדי שמיעה וחירשים מסתדרים בחברה?

"בחברה צריך להתמודד עם אנשים שומעים. יש לנו כל מיני הקלות, למשל לשבת בקדמת מקום כדי שנוכל לקרוא שפתיים, מכשירים ועזרים מסוימים, סל תקשורת. יש כאלה שנעזרים בתמלול ממוחשב. אני עובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך".

בעלה של מור ושלושת ילדיה שומעים. "זה כמובן משפיע על הילדים", היא משתפת. "הם למדו לתקשר איתי. למשל בן השש למד לא לדבר איתי בזמן נהיגה כי אני לא יכולה להסתכל עליו על מנת לקרוא שפתיים. הם למדו גם לסמוך על אבא שלהם כי כשהם קוראים, הוא זה ששומע. אבל היו גם מקרי קצה, למשל במלחמה האחרונה כשהיתה אזעקה ולא שמעתי. אז הגדול שלי שהיה אז בן שלוש קפץ ולקח אותי לממ"ד. הוא גם עונה לטלפונים. אם הקטנה בוכה, האמצעית ניגשת אלי וקוראת לי. אם אני עם מכשיר שמיעה, אני שומעת שמדברים אלי ומסתובבת. בלילה יש לי מכשיר מתחת לכרית שרוטט אם בוכים. אני מלמדת גם את הילדים בבית הספר בו אני עובדת שאם הם רוצים לקבל מענה, הם צריכים להצביע או לחכות שאני אתקרב. כך גם בבית. לילדים יש חושים מיוחדים והם מבינים ומיישמים מהר".

לדברי מור, לכל הנשים בקבוצה יש ילדים שומעים, חלקם מתקשרים אתן בשפת הסימנים.

זיו, שהתחיל לאמן בכדורשת במודיעין בשנת 2009 (כולל את נבחרת העירייה) החליט השנה לא לאמן. אבל כנראה שזה אצלו בדם: "לא רציתי לאמן השנה, אבל בסופו של דבר הסכמתי. מי שהציעה לי את זה אמרה שהיא רוצה לאתגר אותי".

וראית בזה אתגר?

"אני לא יודע אם לקרוא לזה אתגר. אני מרגיש שהן בנות רגילות לגמרי ואני רוצה ללמד אותן לשחק בצורה מקצועית. השמיעה לא מגבילה מבחינתי. למדנו ליצור קשר ואני עושה את זה בכיף".

כשמשוחחים עם מור, מעבר לאנקדוטות שהיא מספרת בהומור וחיוך קבוע, אפשר להבין שלהיות חלק מקבוצת ספורט מהווה עבורה ערך מוסף. "אני מרגישה שאני חלק ממשהו. אני יוצאת מהבית, מנהלת תקשורת שונה במגרש, עושה כושר. עד עכשיו לא הצלחתי להתמיד בשום פעילות ספורטיבית שניסיתי. עכשיו יש משהו שמדרבן אותי לחזור שוב ושוב. יש אנרגיות טובות, הרבה חיוכים במגרש. יש משהו שמאחד אותנו. אישית, התרגלתי כבר להיות חלק מקבוצות רגילות, אבל זה לא תמיד פשט שיש לו קושי מסוים. בקבוצת השווים, אתה מרגיש שמישהו מבין אותך. אנחנו לא מרגישות פחותות. לרוב חירשים וכבדי שמיעה אוהבים להיות ביחד כי תחושת ביטחון".

"גם אני הולך הביתה בכיף אחרי אימון", מחייך זיו. "לפעמים נשארים גם אחרי כי יש תחושה טובה, מדברים ומשתפים עד שאני חייב ללכת כי אני זה שנועל את האולם".

למה אתם שואפים?

"כדי להגיע לרמה של תחרות הן חייבות להתאמן ולכן יקח קצת זמן" מסביר זיו. "היתי רוצה שהילדים שלהן יבואו לראות אותן משחקות. אבל הן צריכות להיות שחקניות חזקות. אין שום מניעה לעשות את זה, הן לגמרי כמו קבוצה רגילה".

מור: "הן מאוד רוצות להוכיח את עצמן שהן יכולות להגיע לליגה, לנצח במשחקים. זאת השאיפה שלנו. לכן חשוב שתהיה עקביות ויגיעו בצורה מסודרת".

דנציגר אומר בהקשר הזה: "חלק מתפיסת העולם שלי הוא לאפשר לכל אחד להגשים חלום. גם באמצעות הספורט. אגף הספורט וראש העיר חרטנו על דגלנו להשביח את חיי התושבים. מי שגר פה יתגאה בכך על סמך דברים שהוא מקבל. מדהים אותי איך אנשים שלא הכירו אחד את השני הצליחו להתחבר ולהפוך לקהילה חברתית ולהימצא במקום מכיל ומחבק".