הכסף הקל הפך לערך בשנים האחרונות. הסגידה לאלוהי הממון נעשתה לבושתנו חשובה יותר מעשרת הדיברות

כשאני צופה בחלאות האדם שעושקים קשישים וגוזלים מהם בדרכי מרמה מאות אלפי שקלים בכך שלוקחים מהם במרמה פרטי כרטיס אשראי ואז הופכים הקשישים להיות שבויים של אותן חברות – מתחשק לי מאוד להיות קצת איראן. פשוט לתלות אותם בכיכר העיר ועם הראש למטה.

מהיכן הרוע הזה? כיצד צומחים בינינו אנשים שהם חיות אדם במלוא מובן המילה. לעתים נדמה שאם היו עושים זאת להוריי ז"ל הייתי לוקח את החוק לידיים ושולח אותם לגלגול הבא שלהם במו ידיי. האנשים האלה בעיניי אינם ראויים לראות אור יום מרגע ששמו עליהם את היד והוכחו הפשעים שעשו כלפי האוכלוסייה המוחלשת ביותר.

מאחד הקשישים הצליחו הנוכלים להוציא 800 אלף ₪. הם הביאו חלק מהקשישים לפת לחם ולאי יכולת לרכוש תרופות עבור המחלות שהם למרבה הצער נחלתו של כל קשיש.

השאלה המטרידה ביותר היא מדוע פרשה כזאת צריכה להיחשף ולהיות מקודמת על ידי כתבה בטלוויזיה וזאת למרות עשרות תלונות בנושא שהצטברו במשטרת ישראל. מדוע רק אז נכנסת המשטרה לפעולה לאחר שעתונאים מאלצים אותה לפעול נגד התופעה.

לסדום היינו לעמורה דמינו. מה קרה לנו? ישנם עוד עשרות אם לא מאות של דוגמאות לתופעות פסולות בחברה שלנו שהמכנה המשותף לכולן הוא ניסיון לעשות עושר במרמה. "להרביץ מכה" ולא חשוב מי וכמה חללים נופלים בדרך. הכסף הקל הפך לערך בשנים האחרונות. הסגידה לאלוהי הממון נעשתה לבושתנו חשובה יותר מעשרת הדיברות.

כולם רוצים כאן ועכשיו דירה. מכונית. נסיעה לחו"ל. לקנות כל מה שזז באמזון ועלי באבא בבלק פריידי, ביום הרווקים הסינים והגרושות האינדונזיות…מה קרה לנו?

החגיגה הזאת אינה יכולה להימשך לעד ודומה שסיומה קרוב. אין ארוחות חינם והאשראי הענק שכמעט כל בית אב מושך מהבנקים יבוא יומו והוא יצטרך להיפרע ולא בטוח שיהיה מהיכן לשלם.

והקשישים שלנו ששרדו את השואה ובנו את המדינה רואים בערוב יומם כיצד ההשקעה שלהם והאידיאלים שהניעו אותם שינו כיוון בכל תחומי חיינו. לא למדינה הזאת הם פיללו.