העתיד של מכבי מכבים רעות נראה ורוד במיוחד עם מסירת המפתחות לידיים של אלון ניניו • 194 ס"מ של כישרון מתוצרת מכבים, שמגיע עם נסיון עצום ותג גיל מבטיח של 23 בלבד • יש סיכוי רציני שיחד עם האח ארז (צעיר ממנו וגבוה ממנו) נקבל "סמאש בראדרס" שיטרפו את הליגה הארצית • המסר שלו חד משמעי: "אני מנוסה, אני מוכן, אני שמח לחזור הביתה, ואני מתכוון להעלות את הקבוצה לפחות לליגה הלאומית"
עם תקציב מהנמוכים בליגה הארצית, המכבים הקולעים (שם קיצור הכרחי ל"מכבי-תל-אביב-מכבים-רעות") מתכוננים לעונה לא פשוטה על הנייר. מי שיצטרך להפוך את הנייר לכדור ולקלוע אותו לסל (או להבדיל – לפטם בו את החברים שבהם גם אחיו) הוא אלון ניניו. בן 23, 1.94 אחרי תספורת. כבר בגילו הוא סופר שש שנות בוגרים שכוללים מסע חובק ליגות ומחוזות. מנס ציונה שבליגת העל דרך אשקלון בלאומית, וכלה בשוהם ובמעלה אדומים. וכמו שאלון מסכם את הטיול: "הייתה שנה שכמעט חתמתי בגליל".
עכשיו הוא חוזר. כמו הטרמינייטור, רק יותר גבוה בשישה סנטימטרים. בדוק. סוגר מעגל כמו מחוגה. זכרונות: ניניו הוא תושב מכבים שהתחיל באגודה המקומית, ערק ל"עוצמה" ובכיתה ט' פרש כנפיים כדי לנחות במכון וינגייט כחלק מפרוייקט הכדורסל היוקרתי שהוקם בקול תרועה (עד שנסגר לפני כשנתיים כשהוא מותיר עקבות כאיגור קולשוב, איתי שגב, נמרוד לוי, רפי מנקו, וכמובן אלון ניניו).
תסביר בדיוק מה זה היה…
"היה פעם פרוייקט של איגוד הכדורסל, שהוא בוחר את 12 השחקנים הטובים ביותר בכל שנתון. אחרי תהליך מיון מאד ארוך. השחקנים עוברים לגור בפנימייה בווינגייט. שם יש בעצם מעטפת מקצועית מאד גדולה, כמות אימונים גבוהה, משהו כמו תשע עשר יחידות אימון בשבוע. לומדים בבית ספר ליד חוף השרון ומתאמנים ומתאמנים. משתפרים יותר בגלל הרמה של השחקנים, האינטנסיביות של האימונים, המעטפת המקצועית. הייתה קבוצת ששיחקה בליגה הארצית בלי עניין של לעלות או לרדת. ככה בעצם שיחקתי בליגה הארצית לבוגרים כבר בגיל 17, בכיתה י"ב".
למה סגרו את הפרוייקט?
"לדעתי שמו לפרוייקט הזה קצת רגליים אבל אני לא באמת יודע למה הפסיקו אותו. כנראה חשבו שהוא לא היה מוצלח. בעיני זה משהו שצריך למדוד אחרי עשור ומעלה, לא אחרי שנה שנתיים להתחיל לשאול 'למה לא מנצחים?' 'למה אין תוצאות?'. היום רואים את התוצאות. יש שחקנים שכבר משתלבים בליגת העל. אבל השחקנים האלה פרצו רק בשנתיים שלוש האחרונות ואולי זה היה מאוחר מדי בשביל להציג כקלף בזכות הפרוייקט. אני חושב שהיו צריכים למשוך את האקדמיה מעבר לכיתה י"ב ולאפשר פלטפורמה יותר נוחה להשתלבות בבוגרים. אולי להריץ קבוצה שתשחק בליגה הלאומית, או להכניס איזשהו חוק שיעזור לצעירים להשתלב. בגדול אני חושב שזה היה פרוייקט נכון וטוב, אבל כנראה שהיו כאלה, שדעתם נחשבת יותר, שחשבו אחרת".
אז השחקנים הישראלים נכשלים או מוכשלים?
"הנבחרת הצעירה הוכיחה שיש שחקנים צעירים שיודעים לשחק והם פשוט לא מקבלים את הבמה וחבל. מבחינה אישית אני יכול להגיד שהרגשתי את זה על בשרי. כל הזמן מגיעים מתאזרחים, זרים. התחרות לא פשוטה. אני לא חושב שצריך להיות חוק כי בסופו של דבר, ככה אני מאמין, הקהל קובע. הקהל צריך לקבל את מה שהוא רוצה. אם לקהל אין בעיה עם המצב הקיים, אז קטונתי. אני באופן אישי פחות מתחבר לזה. אני אוהב כדורסל ישראלי, במלוא משמעות המובן של המילה. בגלל זה, למשל, אני אוהב יותר לראות כדורסל בליגה הלאומית. יש עכשיו שיא של תהליך של שחקנים ישראלים שעוזבים את ליגת העל ויורדים לליגה הלאומית, כי זה כדורסל ישראלי אמיתי. וזה יותר יפה בעיני. אבל כל אחד והדעה שלו".
באיגוד הכדורסל סימנו אותו כבר בכיתה ט' ככישרון חד פעמי. אחד מתריסר המובחרים בשנתון. בכיתה י"ב הוא כבר שיחק בליגה הארצית לבוגרים. בסוף, אחרי שעבר דרך כל נבחרות ישראל (להוציא את האולימפית והבוגרת) ואחרי שצבר ניסיון בשלוש הליגות הבכירות, בסוף, בסוף, הוא חזר לכאן. אבל איזה מין סוף הוא זה? חובה להזכיר, הוא לא בן 909 או משהו. כולו בן 23, אחרי צבא, לפני פריצה. העתיד, על פניו, עוד לפניו.
האינטרס של המאמן נמרוד כהן הוא כמובן להעמיס את הקבוצה על כתפיו הלא כל כך צנומות של ניניו. פחות ברור הוא האינטרס של אלון ניניו לקבל על עצמו את התפקיד. כאמור, בליגה הארצית הוא שיחק כבר בגיל 17, אז מה יש לו לחפש בה שוב? התשובה כנראה נמצאת ממש מתחת לאף של אלון ניניו, ולמען האמת, גם קצת מעליו- את עצמו.
"כל החיים אמרתי שאני רוצה שנה אחת לחזור ושנה אחת לשחק בשביל מכבים רעות", הוא מסביר. "הרגשתי איזשהו צורך. מפה באתי ואני רוצה לחזור. אם יש מקום שאני רוצה מאד להצליח בו זה כאן. גדלתי כאן, התחלתי כאן, אני נורא מחובר לאגודה, לילדים באגודה. אני חושב שזה יהיה מאד יפה להראות להם דוגמה אישית. אני התחלתי כאן ותראו לאן הגעתי, והקבוצה מצליחה ויש לכם לאן לשאוף ולאן להתקדם וזה מקום שאפשר להצליח בו. זה משהו שמאד דיבר אלי. גם אחי הקטן ארז ישחק השנה בקבוצה וזה באמת היה חלום של שנינו שנוכל לשחק ביחד".
מרגש לשחק עם אח?
"יש כבר דיבורים בבית, אני יותר טוב, אני יותר טוב, קצת טראש טוק בריא… יש קצת פרפרים, יש התרגשות, מחכים לזה. שיחקתי בנבחרות ישראל. אני חושב שאם אתה משחק עם מישהו שאתה אוהב ואכפת לך ממנו – אתה נותן יותר. חוסם יותר חזק, יותר מחפש למסור, יותר מחפש לעשות. אני מאמין שאם אני וארז נראה לכולם זה יידבק וידחוף. זה יעזור לנו להפוך ליחידה מגובשת".
אתה מוכן להוביל?
"אני מוכן למשימה. התאמנתי בקיץ. עבדתי על הקליעה המון, התחזקתי בפן הפיזי, עבדתי קשה מאד. בגדול אני מגיע לעונה עם ביטחון. אני מגיע רעב להצליח, אבל זה ספורט קבוצתי. אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד. אני מאמין שכקבוצה אנחנו נהיה בסדר".
רק בסדר?
"אנחנו לא הולכים להיות מהאריות. יש שניים שלושה מועדונים שבאמת השקיעו המון כסף. אבל אני חושב שאנחנו כן יכולים להשתחל לפלייאוף. יש לנו קבוצה מאד בריאה ובנויה טוב, ואני חושב שאנחנו יכולים לעשות משהו יפה ולסיים בחלק העליון של הטבלה, אם לא אפילו בין הארבע הראשונות. אני מאמין בנו. בסופו של דבר הכל קם ונופל על חיבור. נראה לי שיש לנו חבר'ה מספיק טובים כדי להתברג למעלה".
מה המטרות שלך בפן האישי?
"המטרה שלי בשנתיים שלוש הקרובות היא להעלות את מכבי מכבים רעות לליגה הלאומית. אני מכוון עכשיו לעשות משהו גדול בבית. אם לא השנה אז בשנה הבאה. לשים את המקום הזה על מפת הכדורסל".
אתה לא הראשון שמקווה לשים את מודיעין על מפת ספורט כלשהו…
"אני חושב שלעיר שלנו מגיעה קבוצת ספורט ייצוגית גדולה וזה יותר מאפשרי בכדורסל. יש לנו פה בסיס טוב. שחקנים, אוהדים, ואנחנו לא רחוקים מזה, הליגה הלאומית כבר מעבר לפינה ואנחנו יכולים לעשות את זה. זה ממש לא רחוק. הייתי אומר גם ליגת העל אבל צעד צעד. בסופו של דבר ספורט זה תרבות. העיר הזאת כבר גדולה. אם למגדל העמק יש קבוצה בליגה הלאומית אז איך פה אין?"
יש כאן מספיק אוהדים כדי להצדיק את קיומה של קבוצת כדורסל בכירה?
"בסיס אוהדים נבנה לאט. ברור שעם הניצחונות יגיעו האוהדים. בשנה שעברה, בליגה א', במשחק-שניים שהייתי – האולם היה מלא. יש לי סיבה להאמין שתהיה לנו את התמיכה גם השנה, כשאנחנו מתמודדים על במה גדולה יותר".
כדי לבנות קבוצה שתדבר אל הקהל צריך שחקנים טובים. אבל שחקן שהוא גם טוב וגם מקומי? עניין כזה לבטח שווה שני שחקנים. שניים שכאלה זאת כבר חמישייה. אלון ניניו נפל פה כמו כדור חוזר במבצע אחד פלוס אחד. רק לבוא הביתה ולהחליק יד לאח הקטן, ארז.
ארז קטן קטן, אבל גבוה מאלון בסנטימטר. שניהם נקראו על שם עצים, עוד לפני שידעו שהם גם ייראו ככה. אז יש צבע בצבע, השניים דורכים אחד לשני על האצבעות בעיקר כדי לשגע את אמא. הסמאש בראדרס, גוראן וזוראן עם כרטיסייה למכביס. אולי כשייגמרו הניקובים הם ישלפו ציפורניים. במקרה הכי גרוע, אם אלון לא ימצא את עצמו, הוא ימצא מישהו ממש דומה לו.
מה חסר לך בקריירה?
"שיחקתי בקדטים, בנוער ובעתודה. חסר לי הבוגרים והאולימפית. שחקן בנבחרת ישראל בוגרים זה החלום היחיד שעוד לא הגשמתי. זה הדבר היחיד שאני אומר 'וואלה, זה משהו שלא עשיתי שאני רוצה לעשות'. אבל הראש שלי גם בדברים אחרים. התחלתי ללמוד, התחלתי לאמן, אני כבר לא בתוך זה כמו שהייתי".
מאמן או שחקן?
"לפעמים אני חושב שזה אפילו יותר כיף מלהיות שחקן. זה מספק ברמות הכי גבוהות. לראות איך אתה יכול להשפיע על הילדים. אם זה מבחינת ערכים, אם זה מבחינת משמעת, בטח מבחינת כדורסל. זה מאד מספק. אני רואה פתאום את הדברים בפרספקטיבה חדשה. כשהייתי צעיר הייתי גם מתעסק בלמה המאמן עושה ככה ולמה הוא עושה ככה, ועכשיו פתאום כשאני בנעליים של מאמן אני רואה את הדברים אחרת. פתאום בדיעבד דברים שלא הסתדרו לי נראים ברורים יותר".
אז ויתרת על ה-NBA או שוויתרת על הכדורסל?
"כשהייתי למעלה ראיתי צדדים קצת פחות יפים של הכדורסל, שגרמו לי לקחת כמה צעדים אחורה. אני רודף אחרי הצלחה קבוצתית במכבים רעות. לא ויתרתי על הכדורסל, חס וחלילה, זאת האהבה שלי. אני משחק בליגה הארצית, אני חולם על ליגה לאומית. הייתי עכשיו בארצות הברית, ראיתי אנשים משחקים בחוף בלוס אנג'לס והייתי חייב לשחק איתם, בג'ינס, בנעלי אולסטאר. אין מה לעשות, הכדור הזה גדול ממני".
