הנסיון של אבי אלבז להפעיל סוג של תחבורה ציבורית במודיעין בשבתות ראוי להערכה. למרות שהוא נכשל כישלון חרוץ, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני מי שגם עושה משהו, בזמן שכל האחרים יושבים בבית ומתבכיינים.
וזה מה שמעניין כאן: הבכיינות, שמתבצעת בעירבון מוגבל. גם בוכים, אבל גם מקבלים את הדין. גם מתלוננים, וגם מכניסים את היד לכיס ומשלמים על מוניות לילד, כדי שלא יתפוס טרמפים מסוכנים בדרך לבילוי בתל אביב או החזרה.
מהתנהגותם של תושבי מודיעין אפשר אולי להסיק על מה שקורה כאן במישור הלאומי. כולנו (כלומר רובנו, ודאי החילונים) רוצים מאוד תחבורה ציבורית בשבת ויודעים היטב כמה זה ישפר את איכות חיינו. משחק כדורגל באצטדיון החדש של נתניה או חיפה? אין בעייה. רכבת ישירה הלוך ושוב. סרט בסינמה סיטי וחזרה הביתה לפני חצות? אוטובוס אחד וזהו. כל מה שאירופאי ואמריקאי ממוצעים מקבלים מהמדינה שלהם באופן טבעי, כאן אפילו לא נתפס כפנטזיה.
הסיבה לכך פשוטה: לרוב האנשים הנושא הזה עוד לא כואב בכיס. כמעט לכולנו יש רכב פרטי (או טוב יותר – ליסינג ע"ח החברה) ואז פשוט מסתדרים. מספרים לעצמנו ש"אנחנו בעד הסטטוס קוו" וממשיכים הלאה. בינתיים הארץ מתמלאת מכוניות והכבישים נסתמים, כי על מדינה שבחלק מימי השבוע אין בה תחבורה ציבורית אפשר לומר שבתכל'ס – אין בה תחבורה ציבורית.
נותר רק לקוות שלפחות הדור הבא ידע לדרוש את מה שמגיע לו.
