אלפי אנשים ונשים בכל הגילאים, כולל סבתות שבאו עם הנכדים, צרחו והשתוללו מול אוזי כאילו אין מחר
האמת חייבת להיאמר: יצאתי אידיוט מושלם כשלא התייצבתי השבוע להופעתו של אוזי אוסבורן בראשל"צ. נאלצתי לצפות בתוגה ובושה בפוסטים של חברים שהיו במקום, ובגרון ניחר זימרו עם אוזי את מיטב הקלאסיקות שלו ושל להקת העל "בלק סאבאת". לי נותר רק לחפש להיכן להוליך את קלון היעדרותי.
וזאת יש לדעת: סצינת ה"מטאל" בועטת מאז 1970 והאש שלה לא שככה מעולם. דור הולך ודור בא ותמיד נמצאים התיכוניסטים החכמים שמבינים שמאחורי חומות הרעש והדיסטורשן יש אמירה מוזיקלית זכה וטהורה, מתוחכמת וייצרית, מלאה רעיונות נהדרים וכמובן בית חרושת לוירטואוזיות.
עם השנים נוספו למטאל גוונים וסוגות מופלאים. ה"דת'" הביא לקדמת הבמה את סגנון השירה (המגניב ביותר) שנקרא "גראולינג". באיזור הקהל נוצרה פסיכולוגיה מקורית שמאפשרת לאנשים לדחוף זה את זה בתרכובת מוזרה של אגרסיביות ואהבה. בקיצור – משהו שיכול להיראות מאוד פסיכי מהצד, ורק מי שבתוך העסק מבין כמה זה כיף. ולראייה: אלפי אנשים ונשים בכל הגילאים, כולל סבתות שבאו עם הנכדים, צרחו והשתוללו מול אוזי כאילו אין מחר. אחרי ההופעה הם חזרו לשמוע חווה אלברשטיין ואייל גולן ושלמה ארצי וביטלס, כי מי שאוהב מוזיקה פתוח להכל.
אם אינני טועה, באיזור הבית עם הגג האדום במודיעין נשמעו לא פעם ריפים שווים. הגיע הזמן לשפוך על המדורה הזו פח נפט כדי להגדיל את הבעירה.
