השבוע נחתה בתיבת המייל שלי הודעה מדוברות משרד החינוך, שסיפרה על מחקר חדש בנושא בריאות הנפש שנערך בקרב תלמידי מערכת החינוך במלוא שנתיים למשבר הקורונה.
על פי משרד החינוך, מתוצאות המחקר, בו נדגמו 845 תלמידי החטיבות העליונות, עולה כי קרוב לשני שליש מהם סובלים מדיכאון כלשהו, מדכדוך קל ועד לרמת הדיכאון הקליני. בבתי הספר היסודיים עומד שיעורם על קרוב ל-60%. עוד עלה מהמחקר כי חלה עליה של כ-43% בטיפולים של תלמידים המצויים בסיכון לאובדנות, מ- 829 טיפולים (שנת 2020) ל-1,184 טיפולים (שנת 2021). ובנוסף, חל גידול בהערכות הסיכון מ- 2,780 הערכות (בשנת 2020) ל- 3,072 הערכות (שנת 2021).
הנתונים האלו, שלא צריך להסביר כמובן מדוע הם אמורים לטלטל את הציבור הישראלי והמערכת הממשלתית כולה, הם פשוט בלתי נתפסים. כולנו הבנו מן הסתם שמשבר הקורונה, עם השהות הממושכת בבית וקטיעת רצף הלמידה, יביא עימו השלכות חמורות, אבל קשה לי להאמין שמישהו חשב שהן יהיו עד כדי כך חמורות.
בנוסף, אותם נתונים גרמו לי לחשוב מעט, ואולי אפילו לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע ליחסי אל שני ילדיי המתבגרים. כמו הורים רבים, גם אני מתפלץ מלראות אותם דבוקים למסך הטלפון שלהם במשך אינספור שעות ביממה, רובצים במיטה הרבה יותר מדי ומפתחים מנטליות של "עזוב אותי, באימא שלך". כמו כל הורה גם אני מוצא את עצמי הופך לגרסה מחודשת של ההורים שלי, ונאבק מול הילדים בקרב אבוד מראש בניסיון לגרום להם להוריד את הפיג'מה ולעשות עם עצמם משהו מעט יותר מועיל מעוד פרק של האנטומיה של גריי.
עם זאת, אחרי שקראתי את נתוני המחקר של משרד החינוך והזדעזעתי עמוקות, התחלתי לחשוב שבהתחשב במצב אולי עדיף לי להיות אופטימי ולהסתפק במה שיש. להתמקד בעובדה שילדיי עדיין שמחים, פעילים חלקית וחברותיים, ולשכוח מזה שהם עברו למצב פריסטייל והפסיקו להכין שיעורים, אוכלים בשעות לא הגיוניות ומתעוררים בשעות שמביאות לי את הסעיף. או כמו שאמרה לי השבוע חברה קרובה: "הילדה שלך מדברת איתך? יוצאת מהחדר? לא ניסתה להתאבד? אז הכל טוב. צא מהסרט שלך".
