בשלהי המאה ה-19 עלה כוח חדש בתנועה הציונית ומי שהוביל אותו היה יהודי ליטאי שהשתקע בלונדון וסחף את הקהילה המקומית לתנועת "המכבים הקדמונים" • הם הקימו בארץ ישראל "משואות" וכמעט הגשימו את מטרתם כאשר באופן אירוני – דווקא הכיבוש האנגלי את הארץ במלחמת העולם הראשונה שם קץ לתוכניותיהם • זוהר ברעם משילת החליט להתחקות אחר עקבותיהם ומצא רמזים עבים בין מודיעין לקיבוץ גזר

חברי המשלחת הראשונה בביקור בירושלים בשנת 1897 (באדיבות הארכיון הציוני המרכזי ירושלים מתוך אתר פיקיויקי)

על המכבים שמעתם כולכם בוודאי, אבל מה לגבי "המכבים הקדמונים"? סביר להניח שהתשובה היא "לא" מוחלט. אז לא מדובר על עוד סניף של משפחת החשמונאים לדורותיה, וגם לא על ארגון אנשי האדם הקדמון. אותם "מכבים קדמונים", שאף רכשו אדמות בסמוך למודיעין של היום, היו אנשי ארגון יהודי שפעל במאה ה-19 באנגליה, ששם לעצמו למטרה לסייע ביישוב ארץ ישראל ביהודים בימי השלטון העותמני בארץ. ו"על הדרך" לשכנע את יהדות אנגליה המבוססת כלכלית להגר לאדמת הטרשים של ארץ המולדת העתיקה. ספוילר: זה לא ממש עבד להם.

מי שחקר את תולדות הארגון היהודי, שהתהדר באותם גינונים של ארגוני סתרים אירופיים בני אותה תקופה, הוא זוהר ברעם ממושב שילת. ברעם, בעלי הכפר החשמונאי וחוקר/היסטוריון חובב ותיק, הגיע לשילת בסוף שנות השבעים של המאה העשרים והחל במחקר על האזור, בדגש על מורשת המכבים שכידוע הנהיגו את המרד המפורסם שהחל במיקום לא ידוע כאן באזורנו. בשנים האחרונות נתקל ברעם במסמכים ודיווחים אודות פעילותם של אותם יהודים אנגלים, שהתכוונו להקים מושבה בסמוך למודיעין של היום, באזור שבין מתחם עינב ("ישפרו") לקיבוץ גזר.

המצביא העליון

הימים הם כאמור ימי סוף המאה ה-19, כאשר האימפריה הבריטית נמצאת בשיא תפארתה וחברי הקהילה היהודית באי הבריטי חיים בנוחות שאננה, יחסית כמובן לגורלן קהילות יהודיות אחרות באירופה של אותה תקופה. כמו למשל יהודי רוסיה ואוקראינה שסבלו מפוגרומים ואנטישמיות.

בשנת 1896 קם אדם בשם אפרים איש כישור, סופר ואיש הארגון היהודי המפורסם חובבי ציון, ומקים את ארגון המכבים הקדמונים. לאחר מכן יהיו אלה הראשונים לתת במה ציבורית לבנימין זאב הרצל ולרעיונותיו המהפכניים לגבי עתיד העם היהודי. איש כישור, שעמד בראש הארגון, זכה לתואר "המצביא העליון", כמיטב מנהגי ארגוני סתרים דומים באותה תקופה. חבר מפורסם נוסף בארגון היה בוריס שץ, צייר ופסל יהודי שייסד לאחר מכן את האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים והקים את "בית הנכות בצלאל", אותו כולנו מכירים כיום בשם מוזיאון ישראל.

בדומה לארגון הבונים החופשיים, גם בארגון "המכבים הקדמונים" נערכו טקסים סודיים שבהם השתמשו בבגדים ובסימני היכר מיוחדים. כארגון ציוני נכללו בין מטרותיו גם נאמנות לתנועה הציונית, תמיכה כלכלית בה, ותמיכה באידיאל של עבודה מעשית בארץ ישראל. הארגון גם שלח צירים לקונגרסים הציוניים וסיסמתו הייתה "בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".

באביב 1897 יצאה, בארגון החברה המפורסמת "תומאס קוק ובנו", משלחת מטעם המכבים הקדמונים לביקור בארץ ישראל. מי שהתלווה למשלחת היה אברהם לודויפול שתיאר אותה ברשימותיו "בארץ אבות" שפורסמו בעיתון "הצפירה", העיתון העברי הראשון בעולם שהוקם בוורשה בשנת 1862. לודויפול כתב כך: "אני הולך לארץ ישראל. אתבונן אל שחר עמי, שחר ילדות חדשה, הפרוש שמה על ראשי ההרים; שמה אראה את תקוות עמי אשר החלה להתגשם במעשים מוחשיים; שמה אבכה על שוממות הריסותינו, אך אשפוך גם דמעות גיל על הבניין הקטן ודל אשר בנו בנינו-בונינו בשנים האחרונות".

הסיסמה הסודית

לקראת ההגעה לארץ יסד הארגון את "חברת הקרקע המכבית בע"מ" כדי לרכוש באמצעותה קרקעות בארץ ישראל ובשנת 1922 רכשה החברה 5,000 דונם שעליהם מספר מבנים, בסביבת תל גזר. לאחר שבעלי המניות האנגלים לא התיישבו במקום, וניסיונות התיישבות אחרים לא צלחו, הועברו האדמות לקרן הקיימת לישראל ובמקום הוקם קיבוץ גזר.

לארגון היו סניפים שונים ברחבי אנגליה וארץ ישראל שנקראו "משואות". "משואת ירושלים", שנוסדה בשנת 1907, נחשבת לאחת הידועות שבהן.  משואות נוספות הוקמו גם בין חברי המסדר נמנו חיים ויצמן, נורמן בנטוויץ', ישראל זנגוויל, ארנסט בוריס צ'יין, מרדכי זאב חבקין וכן הרבנים הראשיים של אנגליה – יוסף צבי הרץ וצבי הרמן אדלר. וגם יעקב מוזר, ראש עיריית ברדפורד באנגליה.

בשנת 1912 פירסמה משואת ירושלים חוברת בת 11 דפים של תקנות האגודה ובה עוצבה המסגרת הארגונית ונקבע כי יעדיה של האגודה הם "להגשים את המטרה הציונית הכללית ולקיים עזרה הדדית בין חבריה". לשם השגת היעדים האלה ביקשה האגודה להגדיל את מספר חבריה ולהתאחד עם כל המפלגות היהודיות הלאומיות בארץ המקבלות את עקרונותיה. תחומי הפעילות שהועידה המשואה הירושלמית לעצמה היו החייאת השפה העברית וטיפול בענייני העיר ירושלים. דמי הכניסה למצטרפים למיזם עמדו על עשרה פרנק צרפתי. כמו כן הודגשה בתקנות סודיות הסיסמה ונקבעו עונשים למי שימסור אותה למי שאינו חבר באגודה.

באותן שנים רכש הארגון, באמצעות חברת הקרקעות שהקים, אלפי דונמים ברחבי הארץ, בשאיפה להקים בהן מושבות אותן יאכלסו עולים חדשים מקרב יהדות אנגליה. בנוסף עסק הארגון בפעילות למען נזקקים, מעניי העיר ירושלים ועד ליתומי פוגרום קישינב. משואות חדשות הוקמו ביבנה, צפת, חיפה, טבריה וערים אחרות, אולם מלחמת העולם הראשונה והיד הקשה אותה נקטו השלטונות הטורקיים כלפי היישוב היהודי בארץ, דחקו את אנשי הארגון לקשיים כלכליים ואחרים. עד לכיבוש האנגלי בשנת 1917 דעכה פעילות המשואות. לאחר המלחמה פנו אנשיהן לאפיקים חדשים וחזון ההתיישבות האנגלית בארץ ישראל לבש פנים חדשות.

החיים הנוחים באי הבריטי

ברעם מספר: "זאת הייתה תקופה בה כבר הוקמו מספר מושבות בידי הברון רוטשילד, כמו גם התעוררות הציונות והיציאה מהחומות בירושלים. הרבה יהודים התחילו להגיע מרוסיה ביוזמת חובבי ציון, דבר שהניע גם את יהדות בריטניה לפעולות דומות. אפילו יהודי תימן התחילו לעלות לישראל ולהתיישב בירושלים".

למה הם בחרו דווקא בשם "מכבים"?

"באותה תקופה באמת התחילו היהודים להשתמש בשם 'מכבים' כמשהו שהתחבר עם תחילת הציונות והרעיון החדש של 'היהודי הלוחם'. המכבים היו דמויות מקובלות גם אצל האנגלים הלא יהודים. אפשר לראות זאת למשל בפופולריות של האורטוריה "יהודה המכבי" שכתב הנדל".

מדוע בעצם החזון הגדול שלהם לא יצא לפועל?

"יהודי אנגליה לא רצו לבוא לארץ לישראל. אנשי הארגון לא הצליחו בסופו של דבר לשכנע אותם לעזוב את החיים הנוחים באי הבריטי, בו הם יכלו להגיע לעמדות מפתח, ולעקור לארץ שוממת ובעלת אקלים קשה ושונה לחלוטין מזה שהכירו".

כאמור, מאה שנה לפני הקמתה של העיר מודיעין שאפו המכבים הקדמוניים להתיישב באזור וקנו אלפי דונמים המהווים היום את שטחו של קיבוץ גזר. ברעם: "הם קנו אדמות במה שנקרא אז "אבו שושה", שנמצא בסביבות תל גזר. הם הקימו מושבה, אבל זה נגמר רע אחרי שאחד מבניהם נרצח על ידי ערבים תושבי האזור. אחר כך הם כבר התייאשו ועזבו את המקום".