במכבי מכבים-רעות השיקו בספטמבר האחרון קבוצת בוגרים חדשה, המורכבת משחקנים שגדלו במודיעין ומצאו את עצמם ללא אכסניה מתאימה לאחר השירות הצבאי, בשילוב עם שחקני הנוער שמקבלים את הבמה

(צילום: בני קדמי)

מזל טוב למכבית הקולעת לרגל הולדת האחות הקטנה. היא בת חצי שנה, בקושי, אבל עוד לפני שלמדה ללכת היא כבר ידעה לתפור שלשות. ככה זה כשגדלים בבית של כדורסל. עכשיו בליגה ב' לא מבינים מה נפל עליהם. לפני חמש שנים עברה שם מכבית בדרך לארצית, ופתאום מגיעה להם עוד אחת שמכוונת גבוה. דה ז'ה וו.

"גם אנחנו התחלנו בליגה האחרונה, בתור קבוצה שתשמש בית לשחקנים שעזבו את האגודה כשהגיעו לגיל צבא וביקשו לחזור", מזכיר נמרוד כהן, המנהל המקצועי של מכבים ומאמן קבוצת הבוגרים הבכירה במועדון. "היום, כשאנחנו בליגה הארצית, זה כבר עסק יותר מקצועני. משהו מהתמימות הלך לאיבוד. היה צריך לחשוב מחוץ לקופסה, זיו קולס חשב ונתתי לו אור ירוק לבצע. זיו הוא בן טיפוחי, שחקן שגדל במחלקת הנוער שלנו והיחיד שקיבל אות הוקרה מהאגודה כשסיים גיל נוער. העובדה שהוא חזר כדי להרים את הפרויקט הזה, היא גאווה גדולה למועדון ולי והוכחה לכוח שלנו. הרבה אנשים התלהבו מהרעיון, בפייסבוק עפו עליהם. אני עוקב אחרי הקבוצה הזאת מקרוב ואני לא יכול להיות יותר גאה".

זיו קולס רק בן 23, אבל חמש שנים בלי כדורסל היו לו נצח. כמוהו יש רבים. שחקנים שלובשים גופייה, עולים לפרקט בגיל שנגמלים מחיתול ולא יורדים ממנו עד שהצבא קורא להם לעלות על מדים. בסך הכל מדובר באלפי אהבות נכזבות, אלפי טרגדיות ספורטיביות. בגיל 18 קורעים אותם מהכדור הכתום ושמים להם ביד כדור ממתכת. במודיעין זה סיפור מוכר. אז אומרים להם בהצלחה וטופחים להם על השכם, אבל כשהם חוזרים אחרי שלוש שנים אין כבר מי שיקבל אותם. האהבה הישנה מצאה בינתיים מחזרים צעירים ונמרצים יותר. אבל בעוצמה מודיעין, בהפועל אורן ובמכבי מכבים הרימו את הכפפה. הנה, המכבית הרימה אפילו עוד אחת. שלוש קבוצות בוגרים יש בעיר, שתיים מהן בארצית. עכשיו הצטרפה הרביעית. אולי בכדורגל אנחנו לא מצליחים פשוט בגלל שזאת עיר של כדורסל.

"זה פרויקט שהתחיל מכלום, לא נעים לי להגיד", זיו קולס אומר. "אני ונמרוד בקשר מאז שהייתי בכיתה ז'. ישבנו לקפה, זרקתי לו את הרעיון. אמרתי 'אני אהיה אחראי'. יש פה ביקוש לא נורמלי לכדורסל. נמרוד אמר 'קחו אחריות, רוצו'. אז רצנו".

היה קשה להקים קבוצה מכלום?

"הרבה פחות ממה שחשבתי. הייתה היענות מטורפת. אני חשבתי על שמונה שחקנים פלוס נוער. בפועל פנו אליי עשרות בטלפונים והודעות. היינו עשרה באימון הראשון, ופתאום אני צריך להחליט מי בפנים ומי בחוץ".

והשאר היסטוריה.

"בספטמבר בערך התחלנו לרוץ. נמרוד הבין שיש פה משהו, גם ערכי, מעבר לכדורסל. אנחנו 14 שחקנים, כולם מצאו את עצמם מחוץ לכדורסל, אבל קיבלנו הזדמנות לחזור.  אנחנו עושים אימון בשבוע ומשחק, משלבים את הנוער. זה מדהים. מעבר לזה שאנחנו מרגישים כמו אחים גדולים, זה גם מחזיר אותנו לגיל הזה, עם כל אהבת הכדורסל שלו. זה נהיה מרכז החיים של הרבה אנשים שלא חשבו שיחזרו לשחק כדורסל. עכשיו כבר לא מספיק אימון אחד, רוצים שניים".

מה לגבי מאמן?

"חיפשנו מאמן מבחוץ בהתחלה, אבל רצינו להקל מבחינה תקציבית. אחד השחקנים, אופק פרץ, לקח את האחריות ואמר 'אני אאמן'. אז הוא מתאמן איתנו באימונים ובמשחקים הוא מאמן, והוא מאמן מצויין".

סגרת מעגל?

"כשהגעתי לעוצמה מודיעין, בכיתה ו', היינו קבוצה אחת במועדון. הבוגרים נסגרו במהלך השנה ונשארנו רק אנחנו. נמרוד בדיוק הגיע ועזר לבנות את המועדון מחדש. הייתי בצבא, יצאתי ללימודים, אבל האהבה שלי לכדורסל לא דעכה. רציתי לחזור לשחק. נמרוד היה מאמן שלי מכיתה ז' עד הצבא. נהיה קשר משפחתי, הייתי בחתונה שלו. זה ממש לחזור הביתה. זאת ברכה וזכות. ברור שזאת סגירת מעגל מטורפת בשבילי".

המכבית הדנדשה לומדת תוך כדי תנועה. זה מספיק למקום השלישי, כשהיא נופלת מהשנייה, הפועל אורן מודיעין המקומית, בהפרש סלים בלבד. מבשרת ציון טסה למאזן מושלם, אבל הליגה עוד ארוכה ועם מאזן של שישה ניצחונות בשמונה משחקים, כולל הניצחון האחרון 71:73 על מי שהייתה שנייה ערב המשחק – אליצור גוש עציון, מבהירים שיש לקחת את קולס וחבריו ברצינות תהומית. בקצב הזה לא מן הנמנע שהקבוצה הבכירה וקבוצת המילואים ייפגשו לראש בראש כבר בשנה הבאה.

"בתחילת העונה לא הגדרנו לעצמנו מטרה לעלות ליגה. אנחנו רוצים לנצח כל משחק, מתאמנים סדיר, משחקים ברמה גבוהה. שואפים הכי גבוה".

איך נראה הסגל?

"מתוך 14 שחקנים שמונה היו פה בנוער, ואחרים שיחקו באזור וחיפשו בית. אין פה עניין חברתי, מי שטוב משחק. כולם תחרותיים והקבוצה מרוויחה. יש פה בית, האגודה הזאת תמיד הייתה בית. יש פה כל כך הרבה אנשים שאוהבים כדורסל ומחפשים מקום לשחק".

ומה עם שחקני הנוער הנוכחיים?

"מלכתחילה חלק מהרעיון היה לתת להם במה נוספת. זה מקום נהדר לנוער להתקדם, להשתפשף, לצבור ניסיון בבוגרים. גם אם הם לא משחקים, הם מתאמנים, הם לומדים. יש להם תשוקה אדירה לכדורסל וזה מדבק, וזה מזכיר לנו למה התאהבנו בכדורסל. בסופו של יום, כולם מרוויחים".

אתה בבית, אבל אתה בתפקיד שדורש ממך גם לנקות, לסדר ולהשתתף במטלות.

"כן, זה הרבה עבודה והתעסקות, אבל מגיל צעיר אני בתוך העולם הזה של הכדורסל, גם בפן הלוגיסטי. אני זוכר את עצמי בתיכון ככה. דואג לבדיקות, נוסע, מביא, עוזר איפה שצריך.  זה לא פשוט, זה דורש הרבה, אבל אני אוהב את זה. נמרוד עוזר, נותן, אוזן קשבת, פותר בעיות בשנייה. תענוג לעבוד איתו, אבל בסוף האחריות היא שלנו. הוא עשה פה דברים מדהימים. אם נעשה עשירית מזה אני אהיה שמח".

אם תעלו ליגה, יקרה לכם מה שקרה לקבוצה האחרת. ואז מה, תקום קבוצה שלישית?

"אני לא חושב, אבל עוד מוקדם להסתכל רחוק כל כך. שחקני בית שחוזרים זה מה שחשוב פה. מי שהיה לו בית, שידע שתמיד יהיה לו לאן לחזור. אנחנו פה. תלכו, תעשו, תממשו. כשתרצו לחזור נקבל אתכם בזרועות פתוחות. זה המסר. מי שרוצה לשחק כדורסל עדיין יכול".