סיפור חייה של מלכה שומרוני ראוי לתסריט הוליוודי, או לפחות לטלנובלה טורקית: היא חלתה בסכרת בילדות, איבדה את הראייה בעין אחת, עברה השתלת כליה, ניתקה ממכשירי ההנשמה אחד מילדיה, התגרשה מבעלה וחזרה אליו אחרי שלוש שנים • עכשיו היא מאמנת אישית ומרצה על הסיפור המדהים שלה

(צילום: פרטי)

את סיפור החיים של מלכה שומרוני בת ה-54 ממודיעין, אי אפשר שלא לקטלג תחת הכותרת "סרט טורקי". מה גם שלמרבה האירוניה היא באמת מגיעה ממשפחה שמוצאה בטורקיה.

היא נולדה כבת בכורה להורים צעירים מאוד, שכיאה למשפחה טורקית מסורתית קיוו דווקא לבן בכור. "היה ברור שלהוריי אין זכות בחירה על השם שיינתן לי, ושהשם שייבחר יהיה או מלכה (על שם סבתי) או אברהם (על שם סבי). כשנולדתי הייתה קצת אכזבה כי קיוו לבן, אבל האכזבה התחלפה לאחר מכן בשמחה".

את שנות ילדותה העבירה שומרוני בכפר סבא, אבל לא בדיוק בשכונה הכי טובה בעיר. "גדלתי בשכונת עוני בכפר סבא ולכן אבי לקח אותי לחוגים מחוץ לשכונה. הוא פחד ש"אתערבב" עם התושבים האחרים, כי אני הייתי מבחינתו ה"אריסטוקרטית" של השכונה".

כשהייתה בת שש נולד למשפחה הבן לו קיוו, שקיבל כמובן את השם אבי (אברהם) על שמו של הסבא המנוח. מנקודת המבט שלה כיום, היא מסבירה באופן מעניין את העובדה כי שלוש שנים לאחר מכן חלתה בסכרת. "בגיל תשע עשיתי בדיקות שגרתיות וגילו לי  סכרת נעורים. זאת הייתה רעידת אדמה מטלטלת מאוד במשפחה. כך בעצם קיבלתי את תשומת הלב שכל כך רציתי כי הוריי היו סביבי כל הזמן עם בדיקות, אשפוזים, דיאטה מיוחדת וזריקות".

יחד עם תשומת הלב הרבה לה זכתה, הגיעו גם רגשות אחרים: "שמעתי את הוריי רבים לא מעט", היא נזכרת. "אבא האשים את אימא במחלה שלי. פחדתי שזה יגרום להם להתגרש ולכן בחרתי "להיעלם", להיות ילדה טובה ומרצה. לא הרגישו אותי, הפכתי לחסרת ביטחון, בעלת דימוי עצמי שלילי ושמנתי מאוד. הרגשתי פגומה בגלל המחלה, שונה ולא שווה. שאלתי את עצמי מי ירצה אותי ככה".

אימא עם עין אחת

לקראת סיום שנות התיכון מבינה שומרוני כי מחלת הסכרת ממנה היא סובלת תמנע את גיוסה לצה"ל, אך היא מקווה כי תוכל להתנדב, תקווה שנגוזה במהירות רבה. "בנוקשות רבה אבי החליט שלא אתנדב. הוא אמר לי שבזמן שחברות שלי יהיו בצבא אני אוכל לסיים לימודים. וכך היה. נרשמתי לסמינר למורות, סיימתי בהצטיינות ובגיל 21 כבר נכנסתי לחנך כיתה. מאוד אהבתי את מה שאני עושה. זה היה מדויק והרגשתי שאני עושה משהו משמעותי".

בגיל 22 הכירה שומרוני את מיכה, בעלה לעתיד ומי שילווה אותה במסע מרובה קשיים, וגם רב תהפוכות. "עשרה חודשים לאחר מכן התחתנו. ממש לא האמנתי שזה יקרה לי. אני זוכרת שבפגישה הראשונה סיפרתי לו על המחלה שלי והוא  ענה שזה לא מפריע לו, והוסיף "מי מבטיח שלי לא יקרה משהו בעתיד ואז האישה שאיתי תקום ותלך?". ההורים שלו לא הבינו למה הוא התחתן עם בחורה "פגומה", אבל הוא לא וויתר. הייתי מאוד מאושרת".

בחודש מאי בני הזוג מתחתנים וכעבור ארבעה חודשים הם מגלים שמלכה כבר בהריון, אלא שהשמחה מתחלפת במהירות בחשש כאשר הם ניגשים למרפאת הסכרת לעדכן את רופאיה של שמרוני. "הרופא הטיח בנו שזה חוסר אחריות להיכנס להריון בלי הכנה מוקדמת ואמר שזה יכול לגרום למומים בעובר. הוא הציע הפלה, זה שבר אותנו. למזלי היה שם גם רופא נוסף שציין שאפשר להמשיך בהריון בתנאי שאהיה בשמירת הריון, אז החל מחודש שני שכבתי בבית בלי לזוז כמעט. אבל עשיתי את זה באהבה".

במהלך ההיריון, כתוצאה מהסכרת, התפוצצו נימים בעיניה של שומרוני, פגיעה שתוביל לדרמה נוספת בחייה מאוחר יותר. "הרופאים המליצו שאחרי הלידה ניתן יהיה לטפל בזה", היא מסבירה ומספרת כי בתה הבכורה שני נולדה מוקדם מהצפוי, בניתוח קיסרי כבר בחודש השביעי להריון. "לילה אחד הרופא ניגש אליי והודיע לי שלפי תוצאות הבדיקה הריאות שלה בשלות ואני נכנסת לניתוח. כך נולדה שני, תינוקת מושלמת. קראתי לה "בובת חרסינה" ולא הייתה מאושרת ממני שניצחתי".

לצד האושר הגדול, נאלצה שמרוני להתמודד כעת עם הפגיעה בעיניה: "כשנה וחצי אחרי הלידה עשו לי טיפולי לייזר והחליטו על ניתוח עיניים. בעין ימין זה הצליח, אבל את עין שמאל איבדתי. חזרתי הביתה שתומת עין, אבל זה לא שבר אותי. פרשתי ממשרד החינוך כי התקשיתי לעבוד בגלל הראיה ועבדתי באופן פרטי כגננת".

לנתק תינוק ממכשיר ההנשמה

שלוש שנים לאחר מכן החליטו בני הזוג שומרוני להביא ילד נוסף לעולם, אבל נתקלו הפעם התנגדות נחרצת מצדם של הרופאים שלה. מלכה ומיכה מחליטים לאמץ תינוק, מתחילים את התהליך אולם בסופו של דבר הם מקבלים תשובה מהמדינה שהם יכולים לאמץ רק ילד בן שבע ומעלה, וכזה עם צרכים מיוחדים. "מה שעבר לי בראש זה שלי בעצמי יש צרכים מיוחדים, ולא אהיה מסוגלת לטפל בילד כזה ולכן וויתרנו על זה. המשכנו לחיות עם הידיעה שתהיה לנו רק ילדה אחת, שהייתה אז כבר בת חמש וחצי, ואז גילינו את אפשרות הפונדקאות. התהליך הזה עלה אז הרבה מאוד כסף, אבל הוריו של מיכה שילמו על הכל. עברנו את כל התהליך והבדיקות בארץ, וטסנו עם העוברים הקפואים לארצות הברית כדי לפגוש את האם הפונדקאית. זמן לא רב לאחר שחזרנו לארץ, בערב ראש השנה, קיבלנו טלפון שהעוברים נקלטו ויהיו לנו תאומים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר".

איך שמרתם על קשר עם אותה אישה?

"אז כמובן לא היה טלפון חכם, הכל התבצע בפקס ובשיחות טלפון באנגלית עילגת. במהלך ההריון הודיעו לנו שמדובר בשני בנים, והתבקשנו לבחור להם שמות על מנת להבדיל ביניהם בבדיקות. קראנו להם עדי ורביד".

למרבה הצער, השמחה הגדולה התחלפה גם הפעם בחשש גדול לא פחות, לאחר שהרופאים מודיעין כי לתינוק עדי יש מום בלב. הצפי היה כי לאחר הלידה יוכלו הרופאים לנתח את עדי ולתקן את המום. חמישה ימים לפני הלידה הצפויה טסו בני הזוג, יחד עם בתם שני שכבר הייתה בת שבע, ומתייצבים בחדר הלידה בארצות הברית. "נכנסתי לחדר לידה והייתי בהלם ממספר האנשים שנכחו בו. החזקתי לה את היד. אני ממש זוכרת שהייתה לה בטן ענקית. כל הרופאים התמקדו בה ואני הרגשתי מיותרת למרות שמדובר בילדים שלי. הייתי בסערת רגשות. שמחה, עצב, כעס. איך זה יכול להיות שמישהי אחרת נושאת את ילדיי. ראשון הוציאו את עדי ולקחו אותו הצדה בגלל הבעיה שהייתה לו. את רביד שמו על האם הפונדקאית ואני התכווצתי. לאחר מכן לקחתי אותו החוצה להראות למיכה ולשני. התרגשות עצומה".

אבל בשורת האיוב לא איחרה להגיע: "הרופאים מודיעים לנו שהמום של עדי הרבה יותר מורכב ממה שחשבו, הלב מאוד ספוגי ויש מום במערכת הנשימה, שזה אומר שהתינוק יחיה זמן קצר מחובר למכונת הנשמה. הם אמרו לנו שיש שתי אופציות: או לקחת אותו הביתה מונשם או לנתק מהמכשירים. ביקשתי שינתקו".

שומרוני סירבה להיפרד מהתינוק הקטן כפי שהתבקשה לעשות: "לא רציתי להחזיק אותו ולהסתכל עליו. אחרי ששכנעו אותי, לקחתי אותו על הידיים. הוא היה כבר בצבע סגול–כחול. שוב הרגשתי כעס והחזרתי אותו לאחות בלי להיפרד ממנו".

"הרגתי את הילד שלי"

עם תינוק אחד בלבד שבה משפחת שומרוני לארץ ומתמקמת הפעם במודיעין. "בתוכי לא הייתי באמת שמחה", נזכרת שומרוני. "היה סוג של כאב וייסורי מצפון שליוו אותי. לא דיברתי על זה והרגשתי שאני הרגתי את הילד שלי".

אם אותם רגשות קשים לא מספיקים, בנוסף לקושי הטבעי בגידול תינוק בן יומו, גילתה שמרוני כי אתגר חדש מחכה לה כאשר כעבור שנתיים וחצי התגלה כי הכליות שלה לא מתפקדות. "הסבירו לי שעומדות בפניי שתי אפשרויות: או דיאליזה בבית או תרומת כליה, אם יימצא תורם מתאים. הסתכלתי על עצמי מבחוץ ולא הבנתי שמדברים עליי. החלטתי על דיאליזה וניסיתי להרגיע את מיכה, אבל בתוכי הייתי מפורקת מדאגה לילדים. כשעדכנתי את אימא שלי בעניין, היא מייד הציעה לתרום לי כליה. מכיוון שהייתי ילדה מרצה, עמד לי על קצה הלשון להגיד שאין צורך, אבל בסופו של דבר, שבועיים לאחר מכן, מצאתי את עצמי בחדר ניתוח והתבצעה השתלת כליה מוצלחת ביותר מאימי".

אם לא הספיקו לה הדרמות שחוותה עד כה, מספר חודשים אחרי תרומת הכליה מחליטה שומרוני להתגרש. "בדיוק עברנו לבית חדש באותה תקופה. אצלנו במשפחה לא נהוג להתגרש, הוריי לא אמרו לי כלום, אבל אנשים חשבו שהשתגעתי. מיכה לא הבין מה אני רוצה ממנו. התגרשנו".

שלוש שנים אחר כך, אחרי שהשגרה שבה לחייהם, מחליטים בני הזוג לשעבר להיפגש לשיחת "מה קרה ליחסינו". "הבנו שאנחנו זוג מקסים", היא אומרת. "אבל לא דיברנו, לא הייתה בינינו תקשורת. כל אחד נכנס לקונכייה שלו והתרחקנו. לכן החלטנו לתת לזה הזדמנות נוספת וחזרנו לחיות ביחד".

איך הילדים הגיבו?

"רביד היה בן שש ושני בת 13. החלטנו לעשות להם הפתעה, אז ארזנו מזוודות ונסענו לאילת. שם שיתפנו אותם שאימא ואבא החליטו לחזור לחיות ביחד. זה היה אחד הרגעים המרגשים".

ואיך הגעת לעיסוק שלך כיום?

"לפני 13 שנה הציעו לנו להגיע לסדנה "מסע אל עצמי", סדנה של 15 מפגשים בה קיבלנו כלים מדהימים. הרגשתי שאני חייבת להעביר את זה הלאה. הבנתי שאני שלמה לגמרי ולא פגומה כפי שהרגשתי עד אז, ועשיתי קורס מאמנים. היום אני יודעת שבחרתי בעצמי. החלטתי לרדת מרכבת ההרים שהייתי בה במשך כל כך הרבה שנים. הבנתי שאני סוג של נס ושיש לי תפקיד: להעביר מסר של בחירה בחיים ובאלו אמצעים עושים את זה".

כלומר?

"חשוב ללמוד לנהל את החיים שלנו ולא להיפך. בסופו של דבר מדובר בבחירה. כבר 12 שנה אני מאמנת אישית-הוליסטית וגם מאמנת לזוגיות הרמונית, מרצה ומנחת סדנאות. בשנתיים האחרונות יצאתי בהרצאה על הסיפור  האישי שלי ושמה "הסרט הטורקי שלי". אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו טמון פוטנציאל ואפשר לממש אותו ולהגשים חלומות, רק אם משכילים להבין שהכל מתחיל בנו, בזוגיות שלנו עם עצמנו".