תשמעו סיפור: סבא של יחיאל קדישאי, מי שהיה ראש לשכתו של מנחם בגין במשך כמעט שלושים שנה, היה יצרן דיו גדול בפולין. אותו סבא קדישזון שמו, שהתעשר מאד, החליט לפתח ולייצר סוג  חדש של דיו מהפכני וצבעוני והשקיע בו את כל כספו. אלא שהניסוי נכשל ובידי סבא קדישזון נותרו רק חביות ומיכלים מלאים בדיו שחורה משחור שלא היה מה לעשות בה.

הסב שראה כיצד כל הונו יורד לטימיון מיהר לרבי וביקש ברכה כדי לצאת מהברוך הגדול שאליו נקלע. 'לך הביתה קדישזון ואל תדאג' אמר לו הרבי. 'מה אל תדאג? כל הוני בסכנה ויירד לטימיון!! עזור לי רבי!', הרב תקע בו מבט זועם וגער בו: 'אמרתי אל תדאג, קדישזון לך הביתה ותהיה רגוע'. סבא קדישזון הלך הביתה אבל וחפוי ראש, כל הלילה בכה על כספו שהפסיד, אלא שלמחרת כשקם והלך לבית הכנסת התפשטה ברחובות ורשה הידיעה כי הצאר ניקולאי השני מת במפתיע.

בכל הממלכה הרוסית שפולין היתה חלק ממנה, נדרשה כמות ענקית של צבע שחור, כי החוק ברחבי הקיסרות הרוסית קבע כי בעת שהצאר של רוסיה מת, על כל בית חייבים להניף דגל שחור.

הדיו השחורה של קדישזון נחטפה בתוך דקות והפועלים במפעל הדיו נאלצו לעבוד שעות נוספות כדי לספק את הביקוש האדיר לצבע השחור וכך ניצל הונו של הסבא.

כשיחיאל קדישאי מספר את הסיפור הזה בתיבול יידישאי פולני, זה נשמע מצחיק מאד, בכלל הוא אדם מצחיק, למרות שעסק, מרבית ימיו, בדברים רציניים כמו ניהול המדינה, בלשכת ראש הממשלה מנחם בגין.

צנוע, מצחיק ונאמן

קדישאי, בן ה- 90, שליווה את מנחם בגין מיומו הראשון כראש ממשלה ועד לפרישתו הסופית במשך 29 שנים ארוכות, עסק בכל ימיו בעשייה ציונית אמיתית, כפי שרק אותם נפילים בני דורו ידעו לייצר. יש לו את ההומור היידישאיי שהביא מפולין באמצעות הגנים של הוריו כיוון שבגיל שלושה חודשים הוא כבר עלה לפלשתינה. יש לו את הלהט הבלתי נגמר של רצון לראות בתקומת העם היהודי בארצו, ואת הדחף הבלתי נשלט להילחם באנגלים, למרות שהם כבר לא כאן יותר מ-65 שנים.

עכשיו שנים לאחר שפרש מעשייה פוליטית, כשהוא נהנה מהזוגיות עם אשתו במבי, יצאה לאור הביוגרפיה שלו "יד ימינו" (הוצאת גפן), שכתב העיתונאי והסופר תושב מודיעין מנחם מיכלסון. בספר מתוארת מסכת חייו של האיש הצנוע, המצחיק והנאמן, שהיה באמת יד ימינו של בגין בצמתי ההחלטות החשובות ביותר, בתהליך השלום ובמלחמות, ויותר מזה: קדישאי היה איש סודו של בגין שבלעדיו ראש הממשלה לא זז מילימטר.

קדישאי הוא אדם שממש לא מחפש כיבודים או מותרות. עד כדי כך שבשנת 1977 מיד לאחר המהפך הפוליטי, שבו עלה בגין לראשונה לשלטון וקדישאי מונה למזכירו האישי, מיהרו בלשכת ראש הממשלה להצמיד לו רכב ונהג. קדישאי אמר לאנשי האמרכלות: 'בשביל מה אני צריך רכב ונהג? בכלל אין לי רישיון נהיגה ואני מסתדר עם אוטובוסים'.'אתה נוסע באוטובוס?' נדהמו, 'כן מה יש? אני מגיע מהר יותר לעבודה מאשר ברכב פרטי'. וכך היה, קדישאי ויתר על הרכב, והיה עולה בכל בוקר על מונית שירות מתל אביב לתחנה המרכזית בירושלים ומשם באוטובוס עד ללשכת ראש הממשלה בגבעת רם.

מתלהב מהמשימה

במהלך כתיבת הספר נוצר קשר מיוחד בין מנחם מיכלסון לבין קדישאי: "בכלל כל העניין התחיל עוד לפני שלוש שנים כשהרצל מקוב מנהל מרכז מורשת בגין ביקש ממני לכתוב ספר על קדישאי. הכרתי את קדישאי עוד מימי כהונתו של בגין כשהיה ראש ממשלה וידעתי שזו תהיה משימה מלהיבה" סיפר מיכלסון.

גם מאחורי הבחירה להוציא את הספר דווקא בהוצאת גפן עומד סיפור נחמד. מיכלסון: "במהלך התחקיר שעשיתי חיפשתי גם סימוכין לקדישאי בתחום אניות המעפילים, שהרי קדישאי שהה על האלטלנה ולפני זה סייע רבות בנושא ספינות ההעפלה שהגיעו בתקופת המנדט הבריטי לארץ ישראל. במהלך החיפושים גיליתי את מורי גרינפלד, יהודי אמריקני שהיה בזמנו קפטן של אניית מעפילים, כיום אותו מוריי גר בתל אביב כפנסיונר קשיש וחביב. מסתבר שאותו גרינפלד הקים הוצאת ספרים בשם גפן אותה מנהל בנו אילן גרינפלד וכך הוצאת הספר על קדישאי נעשתה בגפן".

בכל הראיון הזה, מיכלסון לא מפסיק לחייך ולצחוק כשהוא נזכר בעוד חידוד לשון או בדיחה שקדישאי זרק. "את בגין הכרתי במערכת הבחירות של 1981", הוא אומר, "הציעו לי לצאת איתו לסיבוב באשקלון, כלומר לאסיפת בחירות, שם הכרתי את קדישאי. אבל קודם לכן בלשכתו של בגין בירושלים לפני הסיור נתקלתי בדבר שהדהים אתי ולא האמנתי שכך מתנהלת המדינה".

מה קרה שם?

נכנסתי ללשכה להמתין ליציאה לסיור. ישב שם יהודי אמריקני ממיאמי, שבא להצטלם עם בגין. מסביב היו צחוקים מכל כיוון, קדישאי סיפר בדיחות, יונה קלימוביצקי מזכירתו של בגין צעקה שיהיו בשקט ואני שאלתי 'וואו ככה המדינה מתנהלת?'. היהודי ממיאמי ישב מבולבל והמום והביט בתזזית שמסביבו, עיניו התרוצצו ימינה ושמאלה וקדישאי התגלגל מצחוק וסיפר עוד בדיחה ביידיש. לי כבר לא היה נעים. ואז הגיע בצעדים מדודים יהודה אבנר, איש משרד החוץ שהושאל ללשכת ראש הממשלה כדי לכתוב את הנאומים של בגין באנגלית. אבנר צעד לאיטו, נעצר ליד היהודי ממיאמי, התכופף אליו, ריחרח אותו ואמר לו: 'פשש, איזה אפטר שייב טוב!". הבטתי במחזה הסוריאליסטי הזה וחשבתי שאני מתפוצץ מצחוק, לבסוף אותו יהודי ממיאמי הוכנס לבגין והצטלם איתו ויצאנו לסיור באשקלון".

כך התנהלה לשכת ראש הממשלה והכל דפק. לא היו מחשבים או אינטרנט, הכל בפתקים. "כשראיינתי את קדישאי לכתיבת הספר הוא הוציא ערימות של פתקים וידע למה קשור כל פתק. גם בגיל 90 האיש צלול ויש לו זיכרון אבסלוטי. קדישאי סיפר לי כי בכל בוקר הוא היה מוציא מתיבת הדואר שלו בבית ערימה גדולה של פתקים ובקשות שאזרחים היו דוחפים לתיבה והיה מביא עימו ללשכה בירושלים ושם ישב לטפל בכל החלכאים והנדכאים שנדפקו במשרדי הממשלה, טורטרו במוסדות וגופים שונים ובכלל המסכנים שלא ידעו להסתדר".

יום אחד הביא עימו קדישאי ללשכת ראש הממשלה קבצן שישב בכיכר ציון בירושלים. קדישאי שאל אותו מה שמך והלה ענה: שאול קרייסקי. השם צילצל לו מוכר ואז התברר כי אותו קבצן הוא לא אחר מאשר אחיו של ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה באותם ימים. קדישאי עזר לו במה שניתן ושאול קרייסקי חזר לכיכר ציון.

מה מאפיין ביותר את הקשר החזק והייחודי בין קדישאי לבגין?

הו, אין ספק שסיפור הצוואה של בגין. זה היה מדהים, האמון של בגין בקדישאי היה טוטאלי, עד כדי כך שיום אחד בעת שבגין היה מאושפז באיכילוב הוא קרא לקדישאי ונתן לו מעטפה בידו ואמר לו 'בבוא היום תפתח אותה', 'בסדר' ענה קדישאי, לקח את המעטפה תחב לתיקו ויצא.

לימים בשנת 1982 שלושה ימים אחרי אסון צור שבו מחבלים מוטטו את בניין המימשל שבו שהו עשרות חיילים ישראלים, קיבל מנחם בגין את בשורת האיוב בעת שהותו בארצות הברית, כי אשתו עליזה נפטרה.

קדישאי פנה לבגין ואמר לו 'אני רוצה לטלפן לשר חיים קורפו בירושלים כדי להודיע על מקום הקבורה, היכן אתה רוצה שעליזה תיקבר?'

בגין תקע בו מבט: 'הרי כתבתי זאת בצוואה שהפקדתי בידך' 'צוואה? מתי? איזו צוואה?' השתאה קדישאי. 'כן צוואה יחיאל', ענה לו בגין, 'כשאושפזתי באיכילוב נתתי בידך מעטפה ובה צוואתי אתה לא זוכר?'.

קדישאי ניסה להיזכר לבסוף נזכר במעטפה שבגין הפקיד בידו ואמר לו אז: 'יחיאל, תשמור על המעטפה'. קדישאי לקח אותה הביתה, תחב אותה לקופסת פח שהיו בה סוכריות ושוקולדים שאשתו החזיקה והטמין את הקופסה בארונית הספרים.

קדישאי מילמל בלחש: "מעולם לא פתחתי את המעטפה ואני לא יודע מה כתוב בה". בגין הביט בו ואמר בשקט: "כתבתי בצוואה שלי שאני מבקש לקבור אותי בסמיכות מקום לקבריהם של ברזני ופיינשטיין בהר הזיתים. קדישאי מיהר לדווח לישראל ולמחרת נקברה עליזה בגין בהר הזיתים סמוך מאד לשני קברי הרוגי המלכות. גם בגין עצמו קבור לידה באותה חלקה.

פגישה באלטלנה

את רעייתו, אסתר, שנודעה בכינוייה 'במבי' בגלל עיני האיילה הגדולות שלה, הכיר קדישאי באירופה כשיצא לשם לסייע במאבק נגד הנאצים. אסתר כניצולת שואה עלתה על האניה אלטלנה בדרכה לארץ ישראל וגם קדישאי שעזר לה לסחוב את המזוודה הגדולה היה שם. השניים נישאו באפריל 1949 בחתונה צנועה בביתו של הרב ציצוביץ ברחוב לילינבלום בתל אביב. מיד לאחר החופה נשאל יחיאל לאן אתה נוסעים לירח דבש? קדישאי פישפש בכיסו מצא כמה פרוטות ואמר לבמבי 'שמעי נא, הכסף יספיק לנו לנסוע עד רמת גן', 'רמת גן?' אורו עיניה של במבי, 'אף פעם לא הייתי שם'. כך עלו השניים בתום החתונה על האוטובוס שנסע לרמת גן, ירדו במרכז העיר בכיכר אורדע, התיישבו על ספסל ודיברו שעות.

כשהחל מיכלסון באיסוף החומר לכתיבת הספר התריס בו קדישאי בכל פגישה: 'אני רוצה שתבליט את האידיאולוגיה שליוותה אותי במשך השנים'. קדישאי בעל הזיכרון הפנומינאלי, שפע סיפורים וזכרונות כרימון, "הוא זוכר כל דבר בפרטי פרטים, שמות, מקומות, אנשים ומה קרה בדיוק רב שהפעים אותי שוב ושוב".

איך קדישאי הפך לרויזיוניסט כל כך?

" מה שהפך אותו לימני כל כך היה רצח מתועב בידי פורעים ערבים במאורעות 1936 של שתי אחיות רחמניות: נחמה צדק ומרים פינק, שעבדו בבית החולים ביפו. באחד הבקרים בעודן הולכות לעבודתן בבית החולים המתין להן ערבי והרג אותן ביריות אקדח. במסע הלוויה של שתי האחיות השתתפו המוני בני אדם בהם גם ערבים רבים שהיו מאושפזים בבית החולים.

האירוע הזה היה אירוע מכונן בחייו של קדישאי שהיה אז בן 13: "הרצח הזה השאיר עלי רושם עז והבנתי שרק אנחנו כעם היהודי נוכל לשמור ולהגן על עצמנו ועלינו האחריות לדאוג לארץ ישראל שתהיה בית לעם היהודי ושאסור להסכים עם מה שכינו אז 'ההבלגה' או 'האיפוק' שבה נקט אירגון ההגנה, באותו יום החלטתי להצטרף לאירגון האצ"ל".

מסתבר שקדישאי לא היה כל חייו במערכת הפוליטית. הוא החל את דרכו כשותף במשרד כרטיסים בתחום הבידור עם אחיו יצחק קדישזון שהיה ממקימי תיאטרון הקאמרי והיה בעסקי תרבות ואמרגנות שנים רבות. כששאלתי אותו מה ההבדל בין עבודה בתחום התיאטרון והבוהמה ובין הפעילות הפוליטית אמר: 'זה אותו דבר. גם השחקנים והזמרים וגם חברי הכנסת והשרים רוצים לראות את עצמם כל יום בעיתון', זה היה סוג החוש הומור שקדישאי הפגין, הוא לא היה צריך להתאמץ כל כך לייצר את ההומור הזה ולהצחיק את שומעיו, זה הכל בא לו בטבעיות הכי רבה".

עם פטירתו של דב אלפרט מזכיר סיעת חירות בכנסת בשנת 1963 התבקש קדישאי למלא את מקומו, הוא עזב את משרד ההפקות המשותף והתמנה בשנת 1964 למזכיר הסיעה.  אחר כך כשבגין התמנה לשר ללא תיק בתקופת מלחמת ששת הימים החל קדישאי לעבוד עימו בצמידות רבה כמזכירו האישי, ובשנת 1977 כשהליכוד חולל את המהפך ועלה לראשונה לשלטון התמנה למנהל לשכת ראש הממשלה. קדישאי מעולם לא השתתף בישיבות ממשלה "אני לא רוצה שאחר כך שמשהו יודלף החוצה מישהו יחשוב שזה אני" נהג לומר, האמת היתה שהוא חיכה לקצת זמן פנוי וכשכל השרים ובגין היו עסוקים בישיבות הממשלה, קדישאי היה מוציא מכיסו את ערימות הפתקים והבקשות של האזרחים הרבים שסחב בתיקו כל בוקר והיה מטפל בהם.

איך הגיב קדישאי לספר שכתבת?

מיכלסון: "הוא קרא את כתב היד בקפידה רבה ובסיום הקריאה הוא אמר לי 'איזה ספר מקסים כתבת', זאת היתה המחמאה הכי גדולה שקיבלתי. אבל מעבר לזה" אומר מיכלסון "נחשפתי לתקופה שלא הכרתי במבט אישי כל כך, ראיתי אדם שצופה קדימה ולא מתרפק  בנוסטלגיה על העבר, אלא באמת מאמין שעקרונות העבר, הצניעות, היושר, ובכלל הציונות וההגנה על העם היהודי וארץ ישראל, הם ציווי עכשווי וקיים ולא משהו שנעלם עם השנים. כעיתונאי וכעורך, ערכתי אלפי ידיעות וכתבות שלמחרת כבר לא היה להם שום ערך או זכות קיום, כאן מדובר בערכים בני אלמוות ובזאת אולי גדולתו של האיש יחיאל קדישאי".

צילום אינגריד מולר