לפחות חמישה בני נוער ממודיעין נקלעו במהלך שנת הקורונה למצוקה נפשית ופיתחו נטיות אובדניות, והוריהם גילו שהם עומדים בפני מציאות בלתי אפשרית: אין חלופה לאשפוז פסיכיאטרי, טיפול לא מקצועי במחלקה הסגורה, ילדים שמשוחררים הביתה למרות שמסוכנים לעצמם והיעדר מענה מתאים לקטינים ביום שאחרי

(צילום אילוסטרציה: istock)

"בתקופת האשפוז היינו מאוד מגוייסים לטיפול בה, למאבק במערכת ולמציאת הפתרון הטוב ביותר עבורה. עבדנו מאוד קשה. עצרתי את החיים שלי ולא היה פנאי לספר ולחברים ולמשפחה. אשתי ראתה אותי בוכה שלוש פעמים בחיים, אבל פה במשך ארבעה חודשים לא הפסקתי לבכות. לא הצלחתי לספר את הסיפור שלנו בלי לבכות. הייתי שבור לגמרי, זו התרסקות שאי אפשר להאמין. חוסר אונים. אני לא יודע אם זה יותר גרוע ממוות, אבל אני הסתובבתי באבל. גידלתי זקן וידעתי שאני אבל על זה שהבת שלי הלכה. הבת שלי, כמו שהייתה וכמו שיכלה להיות, לא תחזור. אני לא יודע מה יחזור. אני לא יודע אם נצליח להציל אותה, לא יודע אם היא תתאבד עוד שנה, לא יודע איפה תהיה בגיל 25, אבל מה שהיה לא יחזור ועל זה האבל הגדול".

המילים האלו, של הורה ממודיעין שבתו אושפזה במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי לאחר חודשי הסגר הראשון אשתקד, אומרות למעשה הכל. זהו המחיר ששולם ומסתתר מאחורי הסטטיסטיקה והנתונים המראים על עלייה של עשרות אחוזים במצוקה נפשית בקרב בני נוער, בפגיעה עצמית ובניסיונות התאבדות במהלך שנת הקורונה.

שוחחנו השבוע עם מספר הורים ממודיעין שחושפים את מה שקורה כאשר הסיוט הגדול ביותר של כל הורה הופך למציאות. הם סיפרו על ילדים שעברו ילדות רגילה ומאושרת עד ששקעו לפתע לתהום נפשית חשוכה במיוחד והחלו לפגוע בעצמם, ועל המלכוד הנורא בו מצאו עצמם ההורים שנאלצו לאשפז את ילדיהם בבתי חולים פסיכיאטריים, למרות שידעו כי רוב הסיכויים שהאשפוז רק יחמיר את המצב. בלב כבד הם מספרים על מערכת בריאות הנפש הציבורית שפשוט לא מסוגלת להעניק מענה הולם למצוקת בני הנוער ומשפחותיהם, ועוד מוסיפה ומערימה עליהם קשיים בדרך למציאת הפתרון הנכון בניסיון הנואש להחלמה.

את שמם ופניהם הם לא היו מוכנים השבוע לחשוף, ולא מחמת הבושה אלא בשם השמירה על פרטיות הילדים. כך או כך, את סיפורם הם בחרו לחשוף כמו שהוא, ולו רק כדי שזעקתם תישמע בפומבי ואולי תביא לשינוי המצב הקיים, בו הורים שנאבקים על חיי ילדיהם באופן הכי מילולי מוצאים את עצמם בפני מציאות בלתי אפשרית. זהו סיפורם.

"הבת שלכם מתכננת להתאבד"

"אחרי שהתייעצנו עם טובי המומחים בתחום בארץ ובעולם, הבנו שלבית החולים אין סיכוי לרפא את הבת שלנו. הם ישמרו אותה בחיים, אבל היא הלכה ונשמטה מתחת ידינו. היא הייתה מאושפזת ארבעה חודשים וראינו את המצב מדרדר מדי יום".

את המילים האלו, המסכמות בכמה משפטים קצרים את המצב הבלתי אפשרי בפניו עומדים ההורים, סיפרו השבוע למודיעין NEWS א' ו-ד', אביה ואימה של נערה בת 16 שלאחר אשפוז בבית החולים 'מרחבים' בנס ציונה הטיסו את הבת למוסד ייחודי בארצות הברית, שם היא צפויה לעבור תהליך טיפולי לאורך השנה הקרובה. אותו מוסד מעניק למעשה לאותם בני נוער במצוקה את כל מה שמערכת הבריאות הציבורית בישראל לא מסוגלת לתת, אבל כרוך בעלויות עצומות. מביתם ברחוב שקט בלב מודיעין הם מנהלים כיום מבצע גיוס כספים, דרך עמותת "להושיט יד", במטרה לגייס את הסכום הנדרש, כאשר  עלות הפרויקט היא מיליון שקל.

גם במקרה שלהם, הכל התחיל בסגר הראשון. עד לאותה תקופה חייה של בתם התנהלו "לפי הספר", כאשר הייתה פעילה חברתית ובתנועת הנוער, מתנדבת ורוקדת, ודבר לא הכין את ההורים לרגע בו פנתה אליהם הבת וסיפרה שהיא פוגעת בעצמה, במה שהיה רק הצעד הראשון במסלול שלא תיארו לעצמם שייאלצו לעבור. 

א', אימה של הנערה: "זה גיל ההתבגרות וכל כך הרבה דברים יכולים להיכנס תחת הקטגוריה הזו, כך שהיה קשה להגיד אם יש משהו חריג בהתנהגות שלה לפני התקופה הזו. אז היא לא כל כך למדה והייתה הרבה בטלפון, אבל אולי זה דווקא המצב הנורמלי של בני נוער בגיל הזה. הסגר הראשון היה נקודת מפנה, וכנראה שזה פגש משהו של בדידות, פחד וחרדה, של חוויית הזום שהייתה מאוד קשה. יש כל כך הרבה סטיגמות בתחום הזה, מכאן ועד להודעה חדשה. לפני כמה חודשים הייתה כתבה בנושא וציטטו בני נוער שסיפרו שאף אחד לא ידע על מצבם. זה לא מה שקרה אצלנו, היא באה וסיפרה לנו שהיא פוגעת בעצמה. אולי לקח כמה שבועות עד שסיפרה, אבל זה נחשב לכלום ביחס לנוער שסובל מפגיעה עצמית. לפעמים גם כשיודעים וגם כשמגוייסים ועושים כל מה שאפשר, עדיין התהום כל כך עמוקה והבעיה כל כך קשה שזה לא עוזר. וזה משהו שחייבים להבין, כי אנשים אוהבים פתרונות ואין פתרונות קלים. צריך להשוות את זה לסרטן".

ד', האב: "פגיעה עצמית יכולה לבוא בצורות שונות, אצל הבת שלנו זה התבטא בחתכים. מה לא עשינו, הלכנו לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, תרופות וכדורים, כל מה שרק יכולנו".

איך אתם מגיבים? איך מתפקדים?

האב: "אני הייתי המום, הלם מוחלט. פשוט לא האמנתי שזה קורה. גם אתה אומר לעצמך ש'לא נורא, אז יש לה כמה צלקות, העיקר שיצאנו מזה ומצאנו את השיטה להפסיק את הפגיעה'. במשך יותר משלושה חודשים הצלחנו לעצור את הפגיעה העצמית, עם התגייסות של המשפחה ועידוד ותמיכה. כל יום עדכנו את הקאונטר על המקרר שעוד יום עבר בלי שתפגע בעצמה. כשהייתה נפילה, התפרקנו, התאפסנו והתחלנו לספור מההתחלה. במקביל, פסיכיאטר של קופת החולים אמר לנו, מולה, שאם היא תפגע בעצמה שוב אנחנו חייבים לרוץ ולאשפז אותה בבית החולים הפסיכיאטרי. לנו היה ברור שאסור לנו לאשפז אותה ושאם היא תתאשפז זה הסוף. באיזשהו שלב הבנו שהיא שוב פוגעת בעצמה ואז עברנו לשמירה של 24/7".

היא יודעת להסביר למה פוגעת בעצמה?

האם: "היא מתארת כמה דברים, אבל הייתי אומרת שיש אבולוציה בהסברים שלה. בהתחלה זה היה שייסורי הנפש כל כך קשים והריקנות כל כך חזקה, ולחתוך את עצמה קצת מרגיע אותה. סודק את הריקנות ומנטרל קצת את הכאב הנפשי. אני חושבת שיש גם יסוד התמכרותי ופיתוח תלות בעניין. אני לא יודעת להגיד איך היא מסבירה את זה היום, כי עכשיו זה כבר לא עוזר לכאב הנפשי".

היו לכם ברירות אחרות מלבד אשפוז?

האם: "אנחנו מצאנו את השיטה האולטימטיבית לטפל בבת שלנו, שנקראת DBT, שיטה שהומצאה בידי חוקרת שבנעוריה חוותה את אותם דברים. יש בארץ כמה מטפלים, כולל במודיעין, שעובדים על פי השיטה הזאת. הבעיה היא שברגע שיש דחף אובדני ותכנית קונקרטית להתאבד, אף מטפל לא לוקח את הנוער הזה תחת חסותו. ישר שולחים אותם לאשפוז, שבהרבה מקרים רק מחמיר את התופעות. אבל הם בכל זאת שולחים לאשפוז ולא מוכנים לטפל. זה המלכוד".

האב: "אתה יודע איזה טיפול היא צריכה אבל לא יכול לקבל את הטיפול, כי הם לא מוכנים לקבל אותה. היא קטינה, אז יש שני אלמנטים: אתה גם לא יכול ללכת למוסד פרטי כי אין מסגרות פרטיות לגיל הזה, וטיפול במוסד ציבורי נקבע על פי מקום המגורים שלך, שבמקרה שלנו זה 'מרחבים' בנס ציונה. באיזשהו שלב הפסיכולוגית שלה באה אלינו ואמרה: 'תקשיבו, היא רצתה להתאבד ברביעי שעבר והחליטה לחכות לשיחה אתי בשני. היא יודעת איך ומתי היא מתכוונת לעשות את זה. אתם לא מצליחים לשמור עליה בבית, זה גדול עליכם'. למחרת אשפזנו אותה".

האם: "אנחנו מכירים סיפור של הורים שאמרו 'נעשה שמירה ביתית' והבן שלהם התאבד. היה לנו בעורף שאמנם אנחנו לא רוצים בית חולים פסיכיאטרי ויודעים מה ההשלכות, אבל לא יכולים לקחת את הסיכון לאבד אותה. מה שקורה באשפוזים האלה, וידענו את זה וזה מה שקרה, הוא שבני הנוער האלה לומדים שיטות חדשות לפגוע בעצמם, מאמצים דפוסים והמצב מחמיר. אבל קרו גם דברים שלא יכולנו לשער. בבית החולים היא למדה דרכים חדשות לפגיעה עצמית. היא הייתה מאושפזת ארבעה חודשים וראינו את המצב מדרדר מדי יום".

האב: "דמיין שאתה נוסע ומתקשרים אליך ואומרים לך לבוא לקחת אותה למיון כי פגעה בעצמה, ואתה דואג ועושה יו-טרן ונוסע לנס ציונה ורואה אותה חבושה. זה קשה ולא מגיע לה. ישבנו בפיצריה אחרי שתפרו לה את הפציעה, דיברנו, צחקנו, שיפרתי לה את מצב הרוח ובלב כבד החזרתי אותה למחלקה".

האם: "הפגיעה העצמית הוחמרה בבית החולים פי עשרות מונים. בתקופת האשפוז ניסיונות ההתאבדות והתכניות שדיברה עליהן יצאו לפועל. קרו שם עוד דברים שחמורים בעיני מבחינת הגישה, כשהנקודה הקריטית היא התקשורת עם ההורים. מבחינת המערכת והצוות ההורים הם החשודים המיידים, הם האשמים, הם האוייבים. צריך למדר ולחנך אותם, הם לא פרטנרים לטיפול בילדה. חווינו את זה על בשרנו ושמענו את זה כמעט מכל ההורים שהכרנו".

האב: "ניסיון ההתאבדות הקשה התרחש אחרי שהפסיכיאטרית שלה, שהבת שלנו הייתה מאוד קשורה אליה, אמרה לה שהיא עוזבת את המחלקה כי סיימה את ההתמחות. אבל אותנו בית החולים לא עדכן על זה, לא עדכן שהיא עוזבת ולא עדכן שהיא סיפרה על כך לבתנו. באותו סופ"ש היה ניסיון אובדני ראשון. האם זה קשור? אין לי ספק".

האם: "איך לא אמרו לנו דבר כזה? איך סיפרו לבת ולא לנו? ולו רק כדי שנוכל לעטוף אותה ולעזור לה להתמודד עם זה. אחר כך הגיעה פסיכיאטרית חדשה, ואני לא זוכרת מתי בחיים שלי פגשתי רוע לב ואכזריות כמו אצל הרופאה הזאת. על דברים חמורים אחרים נודע לנו רק בדיעבד. שאלתי אותה 'איך היא לא מספרת לנו?', והיא ענתה שהיא לא חושבת שעל כל דבר צריך לעדכן את ההורים".

חודשיים לאחר אשפוזה של הבת מבינים ההורים שחששותיהם המוקדמים מתגשמים, ומחפשים פתרון למצוקה ההולכת וגוברת של הבת. למרות שנדמה כי הפתרון, בדמות אותו מרכז טיפולי בארה"ב, קיים ומוחשי, הם נתקלים בהתנגדויות לא צפויות. "הבנו שמה שאנחנו מחפשים זה גם טיפול ב-DBT וגם אשפוז. התייעצנו עם הורים שהבנות שלהם היו מאושפזות במרכזים דומים בארצות הברית, מהטובים בעולם, והתחלנו לברר ולהריץ את זה. שאלת קודם איך מתפקדים במצב כזה, אז תנסה לדמיין מה נדרש כדי להרים את עצמנו ליצור קשר עם מוסדות בארה"ב ובינתיים לנסוע אליה ולבשל לה ולהנעים לה את הזמן, ובמקביל לספוג את היחס של המערכת וההקטנה המחרידה שחווינו מהצוות בבית החולים. באנו אל הצוות כדי לרתום אותם לשכנוע הבת שלנו למהלך, אמרנו שזאת התכנית שלנו ואנחנו מבקשים מהם שרק יתנו לנו רוח גבית. הבת לא רצתה לעזוב את המחלקה  ויצרה חברויות מדהימות עם נערות איכותיות אחת-אחת, אז ביקשנו שיעזרו לנו בכך שלא יקלקלו את המהלך. יום אחרי שדיברנו עם כל הצוות וביקשנו שיתנו לנו רוח גבית, אשת צוות אמרה לבתנו שהיא חושבת שהנסיעה לארה"ב זו טעות. אני נכנסת אל מנהל המחלקה ושואלת איך זה יכול להיות, והם טענו שזה בסדר גמור ושאנחנו טועים. אחר כך נודע לי שאותה אשת צוות נלקחה לשיחת בירור, אבל מולנו הם המשיכו לטעון שאנחנו לא בסדר. מדובר בדיני נפשות. זה לא הורים שבאים למג"ד כי הבן צריך יותר שעות שינה, פה זה חיים או מוות".

ההתנהלות הזאת אפיינה את כל הצוות?

האם: "לא כולם, אבל הדמויות הדומיננטיות, שקובעות איך דברים יהיו, מאוד אכזבו אותנו".

האב: "במחלקה אתה רואה את סוגי הטיפוסים: אלו שנקלעו למצוקה, באים לחודש-חודשיים, מתאזנים ויוצאים להמשך טיפול בחוץ; אלו שבאים לכמה חודשים, יוצאים וחוזרים שוב ושוב; ואתה רואה כאלו שמאושפזים שם גם שנה וכלום לא עוזר להם. אין שום תהליך טיפולי במחלקה שיעזור להם לצאת מאיפה שנמצאים. יש במחלקה סוג של ריק. נתקלנו ביחס לא יפה מצד חלק מהאחים והאחיות, אבל הסיפור העיקרי הוא הריקנות. יש איזה בית ספר אבל מי שלא רוצה לא משתתף, כן יש תכנית טיפולית אבל ברמה מאוד לא מקצועית. אתה רואה נוער בני 16-17 יושבים שעות מול סרטים מצויירים בטלוויזיה. חבר'ה חמודים ואיכותיים שמקבלים בצהריים פעילות יצירה ברמה שמתאימה לילדים בני 8. מתייחסים אליהם כאילו הרמה שלהם נמוכה והם לא, הם סופר אינטליגנטיים. או שאתה רואה אותם מסתובבים שעות חסרי מעש, ראיתי אותם שוכבים על הדשא הסינטטי במשך שעות ומתחרדנים בשמש. בבוקר הצוות מעיר את הילדים, מוציאים אותם מהחדרים ונועלים אותם. גילינו שהבת שלנו הייתה מתחבאת מתחת לשמיכה והשאירו אותה נעולה בחדר שלוש פעמים לכמה שעות, עד שנזכרו שהם לא יודעים איפה היא. וזה כשהבת שלנו אובדנית. יש תחושה שלא כל כך מטפלים בהם, סוג של חוסר מקצועיות. כשהבנו שזה המצב התחלנו לחפש מקומות אחרים. הבנו שבארץ אין והתחלנו לחפש בעולם. לקח לנו חודשיים וברגע שהיא הסכימה בתוך עשר דקות הזמנו כרטיסי טיסה, ושבוע אחר כך היינו על המטוס".

אותו יחס כלפי ההורים עליו דיברה האם מתבטא גם באופנים נוספים, כאלו שקשה להאמין שקיימים בישראל של 2021. "אחת הבעיות היא שאם לילד שלך יש סרטן, המערכת עוטפת אותך", מספר האב. "זה מוכר, החברים והמשפחה מכירים, אתה עטוף ויש הרבה ידע והמון עמותות ועזרה. באים אליך עם אינפורמציה על הזכויות והאפשרויות. כשזה מגיע לתחום בריאות הנפש כל זה לא קיים. אתה מתאשפז בנס ציונה ולא מקבל אפילו עמוד אחד עם מספרי הטלפון, שלא לדבר על העובדה שיש 20 עמותות שעוזרות ואתה בכלל לא יודע עליהן. זה עובר מפה לאוזן דרך ההורים. המידע לא מונגש. רק אתמול הורה אחר הסביר לי איך לפנות לביטוח לאומי לקבל איזשהו החזר שמגיע לנו ולא ידענו עליו בכלל".

"ילדים צורחים ואף מבוגר לא ניגש"

גם מסע הייסורים של ע', אימו של א' בן ה-17, החל לאחר הסגר הראשון של שנת הקורונה. א' נולד כבת ושנתיים לפני הסגר הראשון הודיע להוריו כי הוא בי-ג'נדר, כלומר אדם בעל שתי זהויות מגדריות – זכר ונקבה.

"כמה חודשים אחר כך הוא שינה את השם והתחיל ללבוש בגדי בנים", היא מספרת ומוסיפה שלא באותה נקודה החלה ההידרדרות במצבו הנפשי. "הוא היה פעיל בתנועת נוער, הדריך ילדים עם צרכים מיוחדים, היה בלהקת תיאטרון, התנדב בליצנות רפואית והיה מאוד פעיל".

הסגר הראשון פוגש את בנה של ע' לאחר שהיגע לכיתה חדשה, בה התקשה לייצר קשרים חברתיים חדשים. "פתאום, בערך באמצע נובמבר, התחילה הדרדרות שהשאירה אותנו קצת בהלם. קשיים בשמירה על היגיינה אישית, אין כוח להתקלח ולקום בבוקר. זה היה מאוד מוזר. הלכנו להדרכת הורים שוב והפסיכולוגית, שהייתה מאוד מנוסה, וזיהתה שזה סימן לא טוב. היא המליצה לפנות לפסיכיאטר, אבל להשיג תור לפסיכיאטר ילדים במערכת ציבורית זה עניין של בערך שלושה-ארבעה חודשי המתנה. אין תורים, אומרים לך 'אם דחוף תפנה למיון'. הפסיכולוגית התקשרה בעצמה לקופת החולים ויום למחרת נקבע לנו תור, וזה היה ממש מזל כי בפגישה איתה התגלתה פגיעה עצמית שלא ראינו כי היה חורף. חתכים בכל הגוף, חזה ורגליים וידיים. רצון להתאבד. הפסיכולוגית כנראה הרגישה שזה הולך למקום הזה".

מה עושים מהנקודה הזאת?

"הפסיכיאטרית רצתה לנסות טיפול תרופתי ופגישות תכופות כדי למנוע את האשפוז, אבל בינואר זה כבר היה ברור שאין דרך אחרת. הכניסה לאשפוז הפסיכיאטרי הייתה היום הכי קשה עבורי, כניסה למחלקה סגורה. היה מאוד עצוב לראות באיזה מצב נמצאת מערכת בריאות הנפש לנוער בארץ".

היו לכם ברירות אחרות?

"אתה מגיע לשם ומאשפז את הילד שלך, אחרי שכל החודש לפני הפכתי עולמות למצוא חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. גיליתי שלמעשה יש פנימיות לנוער בסיכון שלא מתאימות לילד שלי, שלא היה מטופל אז ברווחה. למבוגרים יש בתים מאזנים ומסגרות פרטיות, שחלקן גם עובדות עם קופות החולים, ויש גם מה שנקרא 'אשפוז בית פסיכיאטרי' עם צוות שבא ומטפל ומשגיח. אבל אין שום דבר כזה מתחת לגיל 18. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על נוער".

כאמור, כמו שסיפרו כל ההורים עימם שוחחנו, התחושה העיקרית אותה חוו ממערכת בריאות הנפש הציבורית היא מערכת על סף קריסה, שלא מסוגלת להעניק מענה מתאים. "הוא נכנס לאשפוז ורק אחרי חודש קיבלנו טלפון מהפסיכיאטר שטיפל בו. המחלקה הייתה מפוצצת והצוות לא הצליח ליצור איתנו קשר מהר. היה מותר לנו לבקר פעם או פעמיים בשבוע, רק הורה אחד בגלל נהלי הקורונה. החוויה הייתה שאין מספיק אנשי צוות, ועוד יותר חוויה של אדישות. אנשי הצוות לא השפילו או התעללו, אלא היו אדישים. אדישות לא רק כלפי הילדים, אלא גם כלפי מצבם הנפשי של ההורים. זאת חוויה שקשה לי בתור אימא בכלל לתאר אותה. הרבה פעמים היינו מגיעים והיו ילדים שהיו צורחים ממש ובוכים וילדים אחרים באו לנחם אותם, אבל אף איש צוות לא ניגש. היו אומרים לנו שהם עושים את זה כדי לקבל תשומת לב. אני לא באה מעולם הפסיכיאטריה, אבל מהבחינה האנושית הדוגמה האישית של התנהגות מבוגרים כלפי מצוקות שראינו ושמענו שם זה היה בלתי מתקבל על הדעת. לראות איש צוות יושב בדלפק עם הטלפון שלו בזמן שילד צורח כמו דרקון פצוע או דופק ראש בקיר ואף מבוגר לא ניגש אליו במשך 20 דקות. רק הילדים ניגשים ומלטפים. זה בלתי יתואר. היה מאוד קשה לראות את זה ולהשאיר את א' שם, אבל גם הוא רצה להישאר וגם לא הייתה לי ברירה".

כפי שסיפרו רבים מההורים, אחת מנקודות האור הבודדות במהלך האשפוז היו דווקא הקשרים החברתיים שנוצרו בין הילדים. "למזלנו הייתה שם קבוצה גדולה של טרנסג'נדרים והם כולם התחברו, חלקם הוא הכיר כבר לפני, ונוצרה שם קבוצה שעזרה עם הבדידות של הקורונה. אי של אי-ריחוק חברתי. נוצר שם מעגל חברתי והם טיפלו אחד בשני עם המון אמפטיה. היו שם ילדים עם סיפורים שאתה שומע ומבין למה הם שם. אני לא מאחלת לאף אדם בעולם לחוות מה שהם עברו ואת החיים שנקלעו אליהם. הם נורא יצירתיים שם בלפצוע את עצמם. הוא חרט על עצמו עם מחט, לא יודעת איפה מצא, סוג של קעקוע ומילא את זה בדיו. היו שם ילדים שחתכו את עצמם עם התחתית של עטיפת הפרינגלס. הוא ראה שם בולמיה, ראה כל מיני דברים שלא היה מודע אליהם לפני האשפוז. לזכות הצוות ייאמר שבמצבים שהגיעו ילדים במצב פסיכוטי והיו צריכים לקשור אותם, הם היו מוציאים את שאר הילדים לחצר כדי שלא יראו את זה".

איך מתנהל בעצם האשפוז והטיפול?

"בכל הסיפור הזה, רק אחרי בערך חודשיים עשו לילד שלנו דיון. עד אז כביכול למדו את ההתנהגות שלנו, ורק אז הציעו דרכי טיפול. כמה שבועות אחר כך אמרו לי שמשחררים אותו, כשהוא לא רצה להשתחרר. אמרתי להם שזו טעות לשחרר בניגוד לרצונו, אבל הם לא הקשיבו לי ושחררו אותו. עשו לי טובה ונתנו לו כמה ימים באשפוז יום. כשהסעתי אותו הוא ברח לי מהאוטו. הזמנתי משטרה כי הוא מוגדר נער בסיכון, והם מצאו אותו כשכבר היה בדרך הביתה אחרי כמה שעות. הוא סיפר שנשכב על הכביש כדי להידרס, ואז במחלקה הבינו שאין ברירה וצריך להשאיר אותו באשפוז. בזמן הזה לא הייתה איזו קבוצה טיפולית מלבד טיפול באומנות, ועוד מסגרת עם כמה שעות של לימודים, טניס שולחן וכולי. אחר כך אמרו לי שאין מה לעשות איתו ומשחררים. שאלתי לאן? לבית הספר הוא לא יכול לחזור, הוא לא מתפקד. אז לאן משחררים? ואז נודע לי הדבר הכי נורא, שבעצם במדינת ישראל כדי להיכנס לפנימייה פוסט-אשפוזית מדובר על המתנה של בין חצי שנה לתשעה חודשים. התחננתי, מנהל המחלקה שמע את המצב שלי, אבל אף אחד לא מקשיב באמת. 'זה המצב במדינה, מה את באה אלינו בטענות?', הוא ענה לי".

ומה קורה אחרי השחרור?

"אני מורה בבית ספר יסודי ונאלצתי לקחת את כל ימי החופש שהצטברו לי במשך חמש שנים, כדי להיות איתו בבית. כל חודש יוני הייתי איתו בבית ולא עבדתי, אבל גם זה לא עזר. בסוף יוני הוא ניסה להתאבד, בלע המון כדורים, בלי שום הכנה מראש, בלילה. מצאנו אותו בבוקר מטושטש. אמבולנס, משטרה, מבית החולים חזרה לנס ציונה, שם היה עד עכשיו. האבסורד הוא שאפשר היה למנוע את ניסיון ההתאבדות אם רק היה עדיין במסגרת, אבל מי מקשיב? בשלב מסויים עשינו לו אבחון ונקבע שהנטייה האובדנית אצלו יושבת על דחף. זאת אומרת שברגע אחד הוא יכול לנסות להתאבד, בלי לתכנן מראש. אמרתי למנהל המחלקה, עוד במאי כשרצה לשחרר אותו, שהוא צריך ללכת ולמצוא לבן שלי מסגרת, להפוך שולחנות ביחד עם מנהלי מחלקות אחרים ולצעוק שזה לא הגיוני שמשחררים ילדים שנמצאים קרוב לסיים את החיים שלהם. 'זה המצב במדינה' זו לא תשובה".

מרגע שהוא שוחרר בעצם אין לכם שום אפשרות אחרת למסגרת?

"במאי כששחררו אותו התקשרתי לכל מחלקות הטיפול יום בארץ, כדי למצוא מסגרת בשבילו עד שייכנס לפנימייה פוסט-אשפוזית. המסגרת היחידה שיש בארץ שיכלה להתאים לבן שלי זה 'בית דניאלה', שהוקמה על יד הורים של ילדה שהתאבדה בתקופה הזו בין אשפוזים. זו מסגרת פרטית ולא הסתדר עם התאריכים, כך שלא יכולנו להכניס אותו לשם. התקשרתי לכל מי שאפשר וקיבלתי את אותה תשובה. זה חוסר אונים של הורה שאי אפשר לתאר. כתבתי מכתב לכל מי שאחראי על השמה למסגרות כאלו, עם העתק לשר הבריאות, וקיבלתי מענה של "הגזמת, לא היית צריכה לכתוב מכתב כזה". אלוהים, הם לא מבינים שמדובר פה בחיים של ילד?!".

מה קורה עם הבן שלך כיום?

"אני לא יודעת איזה נס קרה, אבל בזכות המכתב הזה התקדם העניין עם הפנימייה ואם הכל יהיה בסדר הוא ייכנס לשם בעוד שבוע. אמרו לי "מי הקשרים שיש לך למעלה?', אבל האמת היא שאין לי שום קשרים. הגעתי עד לעובדת סוציאלית בצפת, שקישרה אותי לעובד הסוציאלי המחוזי בירושלים, אתה מבין? למנהל המחלקה ששחרר את הבן שלי בפעם הראשונה כתבתי שביום כיפור הוא צריך לראות מול עיניו את הבן שלי, כי אם זה היה הבן שלו הוא היה הופך עולמות כדי למצוא פתרון. הרבה ילדים נמצאים בבית בחוסר אונים מוחלט ומחכים להשמה לפנימייה. הנושא הזה חייב להיות מוצף, חייבים להציף את האבסורד הזה שאין לילדים האלה לאן ללכת. זה לא ייאמן שמצב כזה קיים".

"קנינו את החיים שלה בחזרה"

הסיפור של מ' ובתה צבוע בנימה מעט אופטימית יותר, זאת לאחר שאשפוז בן חודשיים במסגרת פרטית, בעלות של עשרות אלפי שקלים לחודש, החזיר אותה לתפקוד כמעט מלא אחרי שהחודשים שבילתה ב'מרחבים' התאפיינו בהידרדרות כללית במצבה.

מ' מספרת: "הבת שלי עוד מעט בת 18. היא סבלה מדיכאון עוד טרום הקורונה, ואין ספק שהסגר על כל השלכותיו החמיר את המצב. בגיל 15 זיהיתי שהיא חותכת את עצמה, ואז התחלנו טיפול פסיכיאטרי מלווה במתן תרופות. למרות הדיכאון היא כן למדה והצטיינה, עשתה בגרות מורחבת והייתה מוקפת בחברים".

גם במקרה של מ' ובתה, משבר הקורונה והסגר הראשון סימנו את סופם של החיים שהכירו. "היא ביצעה ניסיון אובדני, שסימן לנו בעצם שהיא צריכה תמיכה וליווי. זה בא בהפתעה, בשיחות עם פסיכיאטרים לא זיהו שהיא מסוכנת לעצמה. בהמשך היה ניסיון נוסף, אבל גם אחריו לא דרשו מאיתנו לאשפז אותה. זה בא ממנה. אמרנו לעצמנו 'מעולה, הילדה מזהה שצריכה עזרה ויודעת לבקש אותה, ויכול להיות שבסביבה חמה ותומכת, עם עוד בני נוער שמתמודדים עם אתגרים דומים, יכול להיות שהיא תקבל אותה'. להגיד שהתאכזבנו זה אנדרסטייטמנט".

כמו שאר ההורים עימם שוחחנו השבוע, גם מ' ובעלה גילו כי בפני ביתם הקטינה לא עומדות שום אפשרויות אחרות מלבד אשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי 'מרחבים'.

ידעתם למה אתם נכנסים?

"לא ידענו למה נכנסים, גם היא מאוד ציפתה לזה והייתה בטוחה ששם תצליח להתרומם. כבר יום או יומיים אחרי שהכנסנו אותה לאשפוז החלה הידרדרות קיצונית במצבה, ברמה שאבא שלה ואני יצאנו משם ובקושי יכולתי לעצור את הדמעות. שפת הגוף שלה הייתה שפופה והיא נראתה רע, רבצה כל היום על הפוף ונראתה פשוט כמו ילדה אבודה".

גם מ' מספרת את אותם סיפורים ששמענו על טיפול לא מקצועי עד בלתי קיים, פגיעה עצמית שרק הולכת ומתגברת ויחס בעייתי כלפי ההורים מצד אנשי הצוות. "היא הייתה מאושפזת שם במשך חודש-חודש וחצי ונפגשה עם פסיכולוג אולי פעמיים בכל התקופה. בלי שום טיפול למעט תרופתי, בלי יחס או מוטיבציה. תופעות שנעלמו לא רק שחזרו, אלא החמירו. היא התחילה שם לעשן, לדבר על סמים. היא אמנם הייתה בת 17, אבל אפילו אלכוהול לא שתתה כי לא אוהבת. לחתוך את עצמה הפך שם לשגרה. הייתה רגרסיה. היא הייתה מאוד מדוכאת, בלי כוח לדבר בטלפון עם חברים קרובים, שהתקשרו בהתחלה כל יום עד שהיא התנתקה מכולם. מנערה שהייתה תלמידה מצטיינת ובתהליך גיוס לשנת שירות, היא התחילה לדבר על נכות של מאה אחוז. רגרסיה בכל ההיבטים".

מה עובר לכם בראש כשרואים את זה?

"הבנו שצריכים לחלץ אותה משם. ניסינו להגיד לה שהיא צריכה לצאת משם, אבל באיזשהו שלב היא הרגישה שלא יכולה לעזוב כי יש לה חברים שם וזה מה שמחזיק אותה. במקביל היינו מקבלים ממנה טלפונים של בכי ו'קחי אותי מפה, אני לא יכולה יותר'. בכל פעם היא הייתה מסכימה לעזוב ולפני שהגיע מכתב השחרור היא הייתה חוזרת בה, כי הרגישה שלא יכולה לעזוב את החברים".

מה ראיתם במחלקה?

"ראינו ושמענו ממנה סיפורים מזוויעים. היא הייתה עדה לאלימות בין הילדים והטרדות מיניות, גם כלפיה. ילדים שחותכים עצמם או ילדה שנמצאת בסטרס וכאשר קוראים לצוות הם מתעלמים. זה הגיע למצב שהילדים הגניבו מכשיר טלפון כדי לקרוא לעזרה לאחד הילדים שהיה במצוקה. אני חוויתי התנהלות לא מכבדת מהצוות. דה הומניזציה, זה מה שחווית. התחושה שקיבלנו מהצוות הייתה 'אתם לא קיימים, אתם רק פונקציות במה שאנחנו קובעים'. חשבנו שהולכים למקום מכיל ומרפא והתבדינו. למזלנו, בשלב מסויים הצלחנו לשכנע את הבת שלנו, שיש לה אופי מטפל והרגישה שצריכה להגן על החברים שלה, שכדאי שתתרכז קודם כל בטיפול בעצמה והיא הסכימה להשתחרר". 

בשונה מהורים אחרים עימם שוחחנו, העובדה כי בתה של מ' הייתה קרובה לגיל 18 אפשרה לה לבסוף להתקבל למסגרת פרטית לאחר השחרור מ'מרחבים'. "מצאנו מקום פרטי, שהעלויות בו עומדות על עשרות אלפי שקלים לחודש. אמנם גם הם לא מקבלים קטינים מתחת לגיל 18, אבל בגלל שהיא כבר מאוד קרובה ל-18 ובגלל שהם התרשמו מהבגרות שלה, הם הסכימו לקבל אותה. הם הצילו לה את החיים. היא כבר וויתרה על החיים והפסיקה לדבר על העתיד ועל שאיפות ושנת שירות. עכשיו, אחרי שהיא חזרה מאשפוז של חודשיים במוסד הפרטי, היא השלימה את כל הבגרויות ברמה הגבוהה עם ציונים מצויינים, וחזרה לדבר על שירות לאומי או התנדבות. אנחנו עדיין קצת מלקקים את הפצעים, והיא לא חזרה במאה אחוז לאיך שהייתה, אבל יצאנו מזה בזול. יותר נכון, אנחנו יוצאים מזה. הבנו שהילדה הולכת לאיבוד וזה עלה לנו כמעט 80 אלף שקל להוציא אותה מזה, וזה ממשיך גם היום עם הוצאה של אלפי שקלים בחודש על טיפולים במסגרות שונות. אפשר להגיד שפשוט קנינו את החיים שלה בחזרה".

איך את מסבירה את ההבדל הזה בין האשפוז במוסד ציבורי לפרטי?

"במוסד הפרטי היו טיפולים בכל שעות היום ללא הפסקה, ברמה שפחדנו שתתיש אותה כי רצינו שיהיה לה גם קצת אוויר לנשום. חלק מהטיפולים היו קבוצתיים וחלק אישיים, והצוות שם ידע להתאים לה את הטיפול הנכון עבורה. בניגוד לנעשה ב'מרחבים', כאן היו מסביבה כל הזמן אנשים בוגרים וסביבה מכבדת ותומכת. אני חושבת שמילת המפתח היא 'כבוד האדם', מושג שלא קיים ב'מרחבים'. בחוויה שלי, לא היו שם בני אדם. היו מטפלים ספורים שהתנהלו אחרת, אולי שלושה. במוסד הפרטי הם פשוט היו בני אדם, שראו אותה כבת אדם והתייחסו אליה בהתאם. אני לא מצפה ממוסד ציבורי להיות ברמה כזו, אבל אם רק זה היה קורה כך גם שם, אפילו בחמישים אחוז, הכל היה נראה אחרת לגמרי".

********************

מדוברות 'מרחבים' נמסר: מחלקת "נעורים" מטפלת בנערות ונערים הזקוקים לטיפול נפשי אינטנסיבי ומקיף. המחלקה מטפלת באמצעות צוות רב מקצועי מובחר ומנוסה, תוך ביצוע תהליך אבחון מעמיק ויסודי המתייחס למצבו של הנער.ה בהקשר הביולוגי והסביבתי בו הוא/היא חיים. זו אחת המחלקות המבוקשות בישראל המקבלת פניות מכל רחבי המדינה.

מתוך שמירה על חיסיון רפואי לא נוכל להתייחס ספציפית לטענות במקרה המדובר. בית החולים ימשיך להעניק את הטיפול המיטבי לכל הנערים והנערות גם בתקופת קורונה מורכבת זו ובכל תקופה אחרת וימשיך להיות ראש חץ בבריאות הנפש בישראל".