"אני משקיע את עצמי בעבודה בבית הספר לכדורסל שיש לי כאן. העיסוק בעבודה הוא תרפיה בשבילי, זה מין ריפוי בעיסוק ממש, כי רק כך אני יכול להחזיק את עצמי", אומר השבוע אייל מזרחי ל'מודיעיןNews'.
מביתו ברעות הוא מדגיש: "עכשיו המטרה הכי חשובה שלי היא לשקם את המשפחה, את אשתי ושני הילדים הנותרים, עמית וענבל, עברנו הרבה ואנחנו צריכים עכשיו להתמודד עם המשא הכבד שאנחנו נושאים ונישא עמנו כל חיינו בעצם, על אובדנו של אורן ז"ל".
לחגוג במעלה החמישה, שם אורן היה אמור לציין את בר המצווה
לפני זמן לא רב, בחודש ינואר השנה, חגג עמית את בר המצווה שלו: "כשהתחלנו לתכנן את בר המצווה שאלנו אותו בצורה הכי טבעית 'היכן אתה רוצה לחגוג? הוא השיב בצורה הכי גלויה, מבלי לחשוב הרבה 'בקיבוץ מעלה החמישה' – שם היינו אמורים לחגוג את בר המצווה של אורן ז"ל. הכל היה אז מוכן, האולם כבר הוזמן והכל היה סגור, אבל חודש לפני החגיגה קרה האסון הנורא הזה", סיפר אייל.
אייל מודאג ומתלבט: "איך התרשמת מגזר הדין? נראה לך שהם באמת יעזבו את היישוב וייסעו לחו"ל, כמו שהשופטת קבעה? יכול להיות מצב שבו בסוף הם יישארו ברעות?".
אתה חושש מזה?
"אני מעדיף שהם לא יהיו כאן, לא רוצה לראות אותם".
איך מתמודדים עמית וענבל עם האסון?
"עמית הוא ילד סגור יותר באופיו, בדרך כלל הוא לא מדבר על מה שקרה, מחזיק יותר בבטן. לעומתו ענבל בת התשע פתוחה יותר. היא קוראת כל פרסום בעיתונים על האסון ומדברת הרבה. הנה, לפני כמה שבועות בשבת בבוקר ישבנו בבית ואכלנו כולנו פנקייק, כשלפתע ענבל אמרה 'עכשיו יש אורן אחד בשמיים'. לא הבנתי למה היא התכוונה ושאלתי אותה מה זאת אומרת, והיא ענתה בצורה הכי פשוטה: "כל בוקר כשאנחנו כולנו מתפזרים לעבודה ולבתי הספר יש ארבעה אורן בשמיים – אחד מעל כל אחד מאיתנו, ועכשיו, בגלל שכולנו יושבים ביחד, אז יש אורן אחד מעלינו".
צילום פרטי
