ארץ הארזים עולה באש, תושביה מאבדים תקווה והעולם, בעיקר זה הערבי, אינו נוקף אצבע כדי להציל אותה
ביירות עולה בלהבות ואין בלבנו קמצוץ של שמחה לאיד אף שלכאורה מדובר במדינת אויב והיינו אמורים לרקוד ברחובות. מערכת היחסים בינינו ללבנון אינה דומה בשום צורה לזו שיש לנו מול סוריה או איראן. העם הלבנוני ובעיקר צעירי המדינה נחזים להיות משכילים ובעלי מכנה משותף רחב עם הדור הצעיר שלנו. נראה שאם הייתה להם האפשרות לבחור האם לחיות איתנו בשלום או עם החיזבאללה הם היו מכריעים ברוב מוחץ לשלב איתנו ידיים.
הפיצוץ הנוראי בלב הנמל של ביירות מוכיח עד כמה עגום מצבה של לבנון ותושביה. הם נקרעים בין ארגון טרור שאין לו אלוהים השולט במדינה זה עשרות שנים ונציגיו אף מכהנים בפרלמנט הדמוקרטי לכאורה, לבין קורונה וכלכלה מקרטעת הגורמים ל-40 אחוזי אבטלה ותושבים המלקטים פת לחם כדי לא לרעוב למוות.
לבנון ותושביה נמצאים במצב של אונס קבוע מזה שנים רבות. התושבים רועדים מפני נסראללה וכל מה שהוא מייצג ומחפשים כל דרך כדי לנער אותו מעליהם ולהצטרף למשפחת המדינות השפויות המקדשות חרותו של הפרט והזכות שלו לחיים נטולי פחד.
טוב ונכון עשתה ישראל שהושיטה יד והציעה סיוע מכל סוג שהוא לאזרחי לבנון היודעים בליבם פנימה שאנחנו יכולים להיות פרטנרים לשלום ביום שחיזבאללה יתפרק. היו ימים שבהם חיברה מסילת רכבת בין ביירות ליפו. אין זה חלום בלתי ניתן להשגה שיום אחד נתעורר בשבת בבוקר וניסע לנגב חומוס בביירות היפהפייה. הייתי בביירות במלחמת לבנון הראשונה (1982), התוודעתי לתושביה ואפילו למסעדות המדהימות שלה כאשר כדורים שרקו מסביב. היא נראית ומתנהגת כמו עיר קוסמופוליטית ומכאן שמה הנוסף שהדביקו לה אוהביה מהעולם הערבי כולו: שווייץ של המזרח התיכון.
לבי לבי על העיר ותושביה בימים אלה. הלוואי ותימצא הדרך לסייע למדינה המשוסעת והקרועה שלא באשמתה ובעיקר על צעיריה המנסים מדי פעם להרים ראש ולמחות אל מול שלטון מושחת ובלתי יציב.
ארץ הארזים עולה באש, תושביה מאבדים תקווה והעולם, בעיקר זה הערבי, אינו נוקף אצבע כדי להציל אותה בדיוק כפי שנוהג בטבח שלא לומר השואה שמבצע אסאד במאות אלפי בני עמו בסוריה.
