כשהגיע זמנו של עידן גורן מתיכון מו"ר להכין סרט גמר – היה לו ברור שהסבא שלו יהיה גיבור הסרט • תא"ל גיורא גורן מרעות, הטייס עם למעלה מ-350 גיחות מבצעיות, הביא לעלילה גם את סיפור השיקום המופלא שלו משבץ מוחי לפני מספר שנים
מדי שנה נדרשים תלמידי מגמת התקשורת בתיכון מו"ר להפיק סרט דוקומנטרי כפרוייקט הסיום לשנות הלימודים במגמה. מה שהחל עבור עידן גורן וחבריו לפרויקט (נועם פיטשון, תומר שולמן ואלון פוליקר) בחיפוש קדחתני אחר רעיון מתאים לסרט הגמר, הפך בסופו של דבר למסע משפחתי מרגש בו ליוו עידן וחבריו את סבו, גיורא גורן, המספר על הדרך שעבר להחלמה מאירוע מוחי ממנו סבל, דרך שקיבלה את הכותרת "קרב חיי".
גורן (במקור חומסקי), נולד וגדל בקיבוץ מסילות. בשנת 1962 התגייס גורן לצה"ל והחל בקורס טיס, שלאחריו שימש כמדריך בטייסת מטוסי אורגן. גורן היה טיס קרב בשתי טייסות מיסטר ובאפריל 1965 שובץ בטייסת מטוסי ווטור והשתתף בגיחת תקיפה במהלך הקרב על המים מול הסורים.
במלחמת ששת הימים לחם גורן במסגרת טייסת 110 וגיחתו הראשונה במלחמה הייתה הפצצת שדה התעופה בקהיר. ביום השני של המלחמה נפגע מטוסו של גורן מאש נ"מ במהלך גיחת הפצצה ברמת הגולן והוא נאלץ לנטוש את מטוסו.
גם במלחמת ההתשה השתתף גורן בגיחות מבצעיות רבות בחזית המצרית, בהם מבצע "בוקסר 1", ביולי 1969 כטייס מיראז' בטייסת 117. גורן שהיה ממקימי טייסת 110 כטייסת מטוסי סקייהוק, מונה ב-1972 לתפקיד סגן מפקד טייסת 144, טייסת מטוסי נשר בבסיס עציון. לאחר מכן שימש גורן כמפקד בבית הספר לטיסה ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא הצטרף לטייסת בעציון ורשם במלחמה 60 גיחות, במהלכן הפיל מטוס סוחוי 17 סורי ומטוס מיג 17 מצרי. לאחר המלחמה, באוגוסט 1974, מונה למפקד הטייסת. בשנים שלאחר המלחמה יצא גורן ללימודים במכללת חיל האוויר האמריקאי באלבמה וב-1981 מונה למפקד בית הספר לטיסה.
ארבע שנים לאחר מכן מונה לתפקיד מפקד בסיס חצור ואחר כך שירת כראש להק המודיעין בדרגת תת-אלוף. תפקידו האחרון בשירות היה נספח אווירי בוושינגטון. גורן השתחרר ב-1991, לאחר שרשם במהלך שירותו הצבאי כ-350 גיחות מבצעיות ומעל ל-6,000 שעות טיסה.
לאחר שחרורו מצה"ל (בשנים 1992-1997) שימש גורן כמנכ"ל בית התפוצות ואחר כך מונה למנהל ההקמה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. כמו כן היה גורן פעיל בהנהגת רובע מכבים-רעות, חבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון וחבר המועצה הציבורית של תנועת עתיד כחול לבן, הדוגלת בעמדת שתי מדינות לשני עמים.
עידן גורן, אז איך עלה הרעיון לצלם את סבא?
"הרעיון עלה אחרי שחיפשנו הרבה נושאים. כולנו מאוד מחוברים לעולם הספורט ולכן בהתחלה חשבנו ללכת לכיוון הזה, למצוא איזה סלבריטי מהתחום שיהיה מעניין. רצינו להביא מישהו שזה ממש יהיה וואו. בסופו של דבר קצת הסתבכנו עם זה וממש בשנייה האחרונה החלטנו לשנות את הכיוון וללכת על הסיפור של סבא שלי. נזכרתי שסבא שלי כותב ספר על האירוע שלו ואמרתי לעצמי שאולי זה יהיה מעניין לעשות עליו את הסרט. מסתבר שזה היה רעיון הכי טוב".
איך סבא שלך קיבל את הרעיון?
"כששאלתי את סבא שלי אם הוא מעוניין אז בהתחלה הוא קצת נלחץ מלדבר ולהופיע. בסופו של דבר שכנענו אותו שיהיה בסדר. הגענו אליו לפגישה ראשונית ולאט לאט התחלנו לצאת לימי צילום במקומות שהשפיעו על החיים שלו. בצפון היינו בקיבוץ בו גדל ובכפר שסייע להקים, בדרום היינו איתו בבסיסים חצרים וחצור בהם שירת, נסענו איתו גם לבית החולים בו עבר את השיקום וגם כמובן חזרנו לבית, בו קרה האירוע. היינו גם אצל מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר, שהוא חבר של סבא שלי והיה לו חשוב שישתתף בסרט".
ספר מעט על החוויה שלך במהלך הצילומים.
"האמת שזה החזיר אותי כמה שנים אחורה לאותה תקופה. הייתי ילד צעיר אז, אני זוכר שביקרנו אותו כמה פעמים בבית החולים ופתאום ראיתי אותו מאוד רזה, לא יכול לדבר או ללכת. הוא היה סבא מאוד פעיל לפני האירוע. היה מנגן בסקפסופון, רוקד ריקודים סלוניים ועוד הרבה דברים שפתאום הוא לא היה יכול לעשות יותר. בשבילי כילד צעיר זה היה שוק רציני. עכשיו, אחרי שאני רואה איך הוא התגבר על זה זה ממש נותן השראה. בגלל זה גם רציתי להעביר את אותה השראה גם לאחרים. להעביר את המסר שאפשר להתגבר על הכל בחיים. אני חושב שהמסר שלו הוא גם לא לוותר אף פעם".
שוחחנו השבוע גם עם גיורא גורן עצמו, שסיפר מדוע החליט להשתתף בסרט הגמר של נכדו: "לא התלבטתי לרגע אם להשתתף בסרט. בימים אלו אני כותב ספר על תהליך ההבראה, החיים שלי גלויים, כך שלא היה אכפת לי שיעשו על זה סרט".
ואיך נראה תהליך הצילומים מהצד שלך?
"זה היה מאוד מעניין. במיוחד שהחבר'ה האלה הולכים להתגייס. לא היה לי צורך להעביר מסר לגבי השירות הצבאי, אלא לספר את הסיפור האישי שלי שיש בו מסרים שהם בסדר גמור. אני שמונה שנים נאבק במחלה הזאת. זה נדמה עכשיו שאני מדבר בסדר, אבל זה כרוך בהמון מאמץ. זה קשה מאוד וטוב שזה יעבור לכל האנשים, במיוחד לכל מי שסובל מזה גם".
יש תחושת ניצחון בקרב הזה?
"יש בהחלט, אבל לא ניצחון סופי. זה קרב שנמשך עד היום".
למדת משהו חדש על הנכד שלך מהזמן המשותף יחד בפרויקט?
"בטח, תשמע. זה היה קצת מצחיק לראות אותם מנסים להסתדר למשמעת צבאית כמו שלי. הם לא רגילים לזה. אתה מנסה לקבוע פגישה עם חמישה אנשים והם נתקלו פתאום בסדר ומשמעת צבאית. בסך הכל הייתה חוויה מאוד חיובית עבורי. יש לטעמי ערך עצום שכאדם כמוני, מוצלח בסך הכל שסובל ממחלה כזו, מדבר עליה בצורה גלויה".
