אם יש מסקנה חד משמעית נוקבת שהקורונה הביאה עימה היא שהמדינה נמצאת בידיים לא מקצועיות
אווירת סוף קורס שחשים כולנו כתוצאה מהגעת החיסונים הראשונים לארץ מטעה במידה רבה כי האווירה הזאת מביאה איתה את הסגר השלישי או במילים מכובסות אם תרצו, הידוק של ההנחיות וסגירת המסחר.
אם יש מסקנה חד משמעית נוקבת שהקורונה הביאה עימה היא שהמדינה נמצאת בידיים לא מקצועיות וכי חלק נכבד מהשירות הציבורי שלנו המונה 700 אלף אזרחים היה נכשל אם היה נמדד לפי אמות מידה של המגזר הפרטי. המגזר הציבורי המנופח לא רק שלא ניזוק בשקל אחד במצבו הכלכלי שעה שמטה לחמם של מיליונים נשבר אלא אף הוטב נוכח המענקים שקיבלו כאילו היו מובטלים חסרי ישע.
המשבר המנהיגותי והתפקודי של כל הגורמים שהיו אמורים להתמודד עם הנגיף הוכיחו אזלת יד, חובבנות ולעתים אדישות למציאות שמכה בנו זה 10 חודשים. גם כיום דומה שכולם מחכים שהחיסון יפתור את מכלול הבעיות מול הנגיף ומנסים להרוויח זמן עד אשר הרוב המוחלט של האוכלוסייה יחוסן ובא לציון גואל.
האצבע מופנית בראש ובראשונה לאלה הניצבים בראש הפירמידה. אלה שהתחננו שנבחר בהם לפרלמנט שלנו כדי שישכימו קום ויעבדו למעננו. לצערנו הם בעיקר פעלו למען עצמם ולטובת אינטרסים פוליטיים-אישיים שלא קידמו אותנו למקום טוב יותר אלא הסיגו את מצבנו אל עברי פי פחת.
המחדל המנהיגותי שנחשפנו אליו במגפה הזאת יותר ממזכיר את זה שחווינו במלחמת יום הכיפורים (הייתי שם) ולמרבה הצער דומה שלא למדנו דבר וכי במציאות הקיימת תהליך קבלת ההחלטות שלנו לוקה בחסר וזאת בלשון המעטה.
אנחנו נוהגים להתנחם באיים של הצלחה הגורמים לנו לזקוף קומה ולהרגיש תחושה של גאווה לאומית כמו המוסד או הצלחות המגזר הפרטי בתחום ההיי טק, אלא שחיי היומיום של הרוב הגדול בעם הם סיזיפיים ו"אפורים" וכל מגע של האזרח עם רשויות המדינה נתקבל בחובבנות, התעלמות והרגשה מוצדקת של "אין עם מי לדבר". מציאות זו הפכה לדפוס התנהגות לאומי שכבר השתרש בקרבנו ויהיה קשה מאוד לשנות זאת ולהחזיר לעם שלנו את השפיות האדמינסטרטיבית וההתנהגותית.
על הממשלה הבאה להתנהג כמו דירקטוריון ביצועי ורב שכל של חברה פיננסית או כלכלית מצליחה ולא כאוסף של שליימזלים.
