שנה של הכנות, אימונים בחמש בבוקר, ריצות לילה עם פנס, רק חסר כפיפות בטן כשהן תלויות על עמוד תאורה. כל אחת רוקי, אם לא רוקי אז לפחות סימון דה בובואר. כמו קראו את 'המין השני' והחליטו לרוץ אותו. נשות 'הסטודיו של דליה' לקחו על עצמן משימה מורכבת – מרוץ 'הר לעמק' שהתקיים ביום שישי האחרון ונמשך, שימו לב, לא פחות מעשרים וארבע שעות. יממה תמימה. או שלא, אנחנו לא מכירים אותה. מדובר במרוץ שליחים לאורך מאתיים וחמישה עשר קילומטרים. במטרים זה יוצא 215,000. נבהלתם? גם הן, לפחות בהתחלה.
"היו רק שתי קבוצות נשים מתוך 518 קבוצות שנרשמו", מבהירה דליה קולדהם, קפטן הקבוצה, "התגובות מסביב לא היו מעודדות, לא האמינו – עקרת בית, רופאה, מה להן ולריצה בסדר גודל כזה? אפילו הבנות עצמן היו סקפטיות. אבל אני חשבתי מהרגע הראשון שאין שום סיבה שלא נעשה את זה".
כל החבילה
אז כן, דליה צדקה, הן עשו את זה. כמו גדולות. מהאריה השואג עד לתמרת. דרך עמק החולה, כנרת, בקעת בית נטופה, הרי מנשה ועמק יזרעאל. ריצה וטיול בכרטיס אחד, אבל מעל הכל מסר, שגם בנות יכולות. יותר מזה, כדאי להן.
"בשנה שעברה הייתה קבוצה מעורבת, אבל הבנים לקחו על עצמם את הרוב ופשוט אמרו לבנות 'אתן רצות את הקטע הזה והזה'. החלטתי שהשנה אנחנו, נשים, עושות הכל לבד".
מרוץ 'הר לעמק' הוא מרוץ שליחים המיועד לקבוצות בנות 4, 6 או 8 רצים (גברים, נשים וקבוצות מעורבות). זהו המרוץ היחיד מסוגו בארץ, למרחק הגדול ביותר בישראל, שהפך זה מכבר לאחד מאירועי הספורט הבולטים כאן. הוא נמשך, כאמור, 24 שעות, מחולק לעשרים וארבעה מקטעים של 5–14 קילומטר, חוצה נחלים ואדמות, הרים ורמות, אתרים היסטוריים ויישובים, מהגליל העליון ועד לעמק יזרעאל.
עד כמה פופולארי האירוע, יעידו המספרים: 560 רצים נרשמו ב-2009, 1,300 ב-2010, 1,750
ב-2011 ובשנה שעברה ביקשו 4,000 איש להשתתף, אבל 'רק' 2,500 נענו. השנה הזו נשבר שיא: 3,730 נרשמו. תוך 14 דקות בלבד.
"ראיתי שהבנות נרשמות ל'מלכת המדבר', אז אמרתי להן 'רוצות מלכת המדבר? אני רושמת אתכן ל'הר לעמק'. זה לא רק טיול ג'יפים, זה כל החבילה".
וכשדליה אומרת כל החבילה, היא מתכוונת להכנות הלוגיסטיות, לשיתוף הפעולה ההדוק והאדוק לפני ובמהלך המרוץ, לחברות שפורחת כשדוחקים אנשים לקצה גבול היכולת, הפיזית והמנטאלית, וכמובן לריצה, בתנאי שטח משתנים, בחום, בקור, לאור חמה ולאור ירח (“ביום היה 40 מעלות, בלילה רצתי עם שני כובעי גרב בגלל הקור”).
התחושות נעות בין "אני לא רוצה שזה ייגמר" לבין "עוד רגע אני מתה". זה לא רק כושר, למרות שזה בטח עוזר להיכנס לבגדים, זה קשור בעיקר לכוח הרצון.
כריות לכולן
נבחרת הרצות כללה את שרה שר לב, טלי בן גלים, אילנית אלמליח, יהודית לפינסקי, אריאלה מזרחי וגניה דה מאיו, עליהן נוספו המלוות, אריאלה פרידמן, ציפי טאוב, טובה קולדהם, שלומית בכר ודליה קולדהם עצמה, שהייתה גם קפטנית. המלוות נהגו את הרכבים ודאגו לכל מה שמסביב, כולל דגני בוקר 'כריות', שיהיו לכולן כריות גם כשהן רחוקות מהמיטה.
אם זה לא מספיק, אז כן, הן גם רצו. דליה רצה שני קטעים, והמלוות הנוספות קטע אחד לפחות כל אחת. אגב, הנהגות כבר הודיעו שישתתפו בשנה הבאה על תקן רצות, והרצות לא מתכוונות לוותר. וכך מסתמנות כרגע לפחות שתי קבוצות עירוניות ל'הר ועמק' 2014.
"יש לי בנות חסונות מבחינה נפשית. זה לא ייאמן, אני כל כך גאה בהן. צריך להיות מסוגל לערות של 28 שעות. כל בת רצה 30 קילומטרים בממוצע. וזה לא רק הבנות שרצו, גם המלוות, שעשו את כל הדברים הקטנים ומכל הלב. נבחרת חלומות. בלי פוזות, בלי אגו".
קולדהם, מנהלת 'הסטודיו של דליה', עמדה כל הזמן על המשמר. כבר לפני שנה החלה בהכנות, עם אימונים אישיים, קבוצתיים, תפריטים, כל מה שצריך כדי לצלוח חוויה תובענית שכזאת. גם במהלך המרוץ היא הייתה עם היד על הדופק, כלומר, של הרצות, כשהיא משגיחה מקרוב ששום דבר לא משתבש, שאפילו אצבע קטנה לא תיפגע. מה אוכלים, מה שותים, איך, מתי, כמה. אחרי הטרגדיה במרתון תל אביב קולדהם אמרה שהכל עניין של הכנה נכונה ותשומת לב לפרטים. במשמרת שלה דברים כאלה לא אמורים לקרות ("עקבתי אחרי הדופק של כל אחת. פעם אחת עלה לרצה הדופק באופן מדאיג, נתתי הוראה לעבור להליכה, להתקרר"). עובדה. כנראה שהפעם אנשים ידעו למה הם נכנסים והתכוננו כראוי. במקרה של נבחרת הבנות, היו אפילו קולות שקראו למדוד זמנים, להכניס מימד תחרותי, אבל דליה לא הסכימה. התחרות היא ממש לא העיקר.
היו רגעים קשים?
"לרוץ בתנאים שמשתנים בצורה קיצונית, לאורך מרחק גדול כל כך, זה לא בדיוק קל. זה הקסם, הקושי הוא חלק מההנאה. היכולת להתמודד ולהתגבר היא זכות וחוויה גדולה. במרוץ כזה יש כל כך הרבה רגעים קשים, אבל הם מתחלפים מהר מאוד ברגעים מדהימים. היה לי כיף אדיר וגם לשאר הבנות. יש לנו קבוצה פעילה בוואטס אפ, עד עכשיו אנחנו לא מפסיקות לקשקש מההתרגשות".
רגע שיא?
"נפלה בחלקי הזכות לרוץ את הקטע האחרון, בערך קילומטר לפני הסוף, כל הבנות חיכו והצטרפו, חצינו כולנו ביחד את קו הסיום, לא בריצה, בריקודים".
צילום דליה קולדהם
