בתוך עמנו אנחנו חיים ולכן אנחנו יודעים שרמת המוכנות שלנו לרעידת אדמה משמעותית שהלוואי ולא תתרחש שואפת לאפס

חלק מאתנו המתגורר בעיקר באזור טבריה והכינרת התעורר לפנות בוקר בעקבות רעידת אדמה קלה. כל שאר המדינה שמעה על כך בחדשות ובאתרי האינטרנט. הרעידות הללו הן בבחינת כרטיס צהוב למדינה. רוצה לומר: דיר באלקום. כדאי שתתחילו להתכונן לרעידה הגדולה שמתרחשת אצלנו אחת ל-70 או 100 שנים.

בתוך עמנו אנחנו חיים ולכן אנחנו יודעים שרמת המוכנות שלנו לרעידת אדמה משמעותית שהלוואי ולא תתרחש שואפת לאפס. איש לא חושב על כך ברצינות וגם אם כן יש פער עצום בין המלצות שוועדה זו או אחרת ניסחה לבין מה שקורה בשטח.

כל הפרויקטים של חיזוק מבנים דוגמת תמ"א 38 הם זריית חול בעיניים שנועדו להעשיר קבלנים ויזמים מאשר למזער נזקים. הפרויקטים הללו מתבצעים בתל אביב וגוש דן הרחק מאזור ים המלח וטבריה היושבים על השבר הסורי אפריקני שבו ככל הנראה תתרחש הרעידה שמדברים עליה כבר עשרות שנים.

משפט הכסת"ח הלאומי: יהיה בסדר! יקרוס יחד עם המבנים שיקרסו ביום ההוא. שום דבר לא יהיה בסדר, כי מי שאינו טורח בערב שבת לא אוכל בשבת. אי החשיבה לטווח ארוך והחלטורה הטבועה במנטליות שלנו תבוא לביטוי במלוא עוצמתה ביום ההוא. שום ועדת חקירה לא תעזור לאלה שייפגעו ואיש לא ישלם את המחיר.

למה? כי אנחנו כאלה. צאו וראו כיצד יפן מתמודדת עם רעידות אדמה. אנחנו ממש לא יפן וגם נבחרת הכדורגל שלנו אינה דומה לזו של יפן. מה זה שייך? זה מגיע בדיוק מאותו מקום. אפילו עם התאונות באתרי הבנייה אנחנו לא מצליחים להתחיל להתמודד. בכל כמה ימים נהרג פועל או קורס מנוף והחיים נמשכים ולא בגלל שהפועל הוא נתין זר המפרנס משפחה במרחק אלפי קילומטרים מכאן. זה קורה בגלל מי שאנחנו.

אין לנו להלין אלא על עצמנו. נכון, יש ממשלה ושרים ומנכ"לים ומומחים אבל הם כנראה עסוקים יותר בענייניהם מאשר בעניינינו.