להביט ולהיישיר מבט לעבר המנהיגות שלנו ולא להאמין שבעצם ימים אלה אנחנו למעשה מתחילים לאסוף חומר לוועדת החקירה הבאה
הימים האלה לפני 46 שנים היו ימים נוראים הלכה למעשה. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו ובעיקר את המנהיגות הזחוחה של המדינה והצבא עם המכנסיים למטה. רק כשלושים שנים חלפו מאז השואה ועד למלחמת 73 וההרגשה שהנה עומדים שוב להשמידנו, הייתה מוחשית.
משה דיין שר הבטחון דיבר על חורבן הבית השלישי, גולדה מאיר ראש הממשלה דאז שקלה להתאבד והאופציה על שימוש בנשק גרעיני הונחה על השולחן. עד כדי כך המצב היה נואש. המדינה כולה הייתה דרוכה במשך ימים ארוכים, האם הכוחות המצרים והסורים ישטפו את המדינה מבלי שיהיה מי שיעצור אותם.
והנה אנו שוב בפתחו של יום הכיפורים ודומה שדבר לא השתנה. האיום האיראני ממשי ובמקביל להכנות לצום ביום הקדוש, המדינה והצבא עסוקים בהכנה לקראת תקיפה איראנית. השנה היא 2019 ואיננו יודעים האם ימומש האיום. ושוב נלך לבתי הכנסת, נצום ונתפלל בדממה תקשורתית עם עין פתוחה לקדם את האיום שמקורו מאות קילומטרים מכאן.
כמי שהיה אז במלחמה הנוראית ההיא בחצי האי סיני ותחושת האובדן והחורבן המתקרבים עדיין נוכחים בגופו ובמחשבותיו במלוא הדהודם אני ניצב משתהה נוכח המציאות העכשווית כאילו לא למדנו דבר: העם משווע לממשלת אחדות לאומית שהמסר שתעביר בעצם הקמתה לאיראן ולעולם הוא של עם מאוחד וחזק ותזניק את המורל הלאומי לשמיים דווקא בימים ששערי שמיים פתוחים בפנינו. לא רק שזה לא קורה אלא גם העומד בראש המדינה שקוע עד צוואר בהישרדות ובקרב משפטי. חרב מונחת על צווארנו וראו במה אנו עסוקים?
לא רק זאת, אף זאת- כתוצאה מכך שבפועל אין ממשלה בישראל וכמעט איש הישר בעיניו יעשה ואין דין ואין דיין גם תוכנית העבודה הרב-שנתית של צה"ל והרמטכ"ל אביב כוכבי תקועה בתוך אי הוודאות התקציבית והפלונטר הפוליטי. במילים אחרות, יכולתו של הצבא להתגונן בפני האיום האיראני פוחתת.
להביט ולהיישיר מבט לעבר המנהיגות שלנו ולא להאמין שבעצם ימים אלה אנחנו למעשה מתחילים לאסוף חומר לוועדת החקירה הבאה בהמשך לוועדת אגרנט שהוקמה בעקבות המחדל של מלחמת יום הכיפורים ההיא.
מי ייתן ונשכיל בימים הקרובים והמיידיים להקים כאן ממשלה שתאחד את כל חלקי העם והחוסן המאוחד הזה יסייע לנו לשמור על הבית הלאומי שלנו גם מול האיום האיראני.
