החיים של איליה גרד יכולים לשמש בסיס לסרט: עם נדודים בבירות המזרח הרחוק כלוחם וכמאמן באיגרוף תאילנדי• עם סצינות שכאילו נלקחו מסרטי פעולה ועם פטריוטיות ישראלית שהחזירה אותו ארצה • במכללה לאמנויות לחימה שהקים ב"בית גלי" בשילת הוא משתף אותנו בחוויות

חוגג עוד ניצחון (צילום באדיבות איליה גרד)

איך הגיע למודיעין לוחם איגרוף תאילנדי שבילה למעלה מעשור בנדודים בעולם בין זירת קרב אחת לאחרת וקטף תארים עולמיים? את התשובה תמצאו בסיפורו של איליה גרד, רווק בן 32 שהתמקם לאחרונה במודיעין ופתח אקדמיה לאמניות לחימה בשילת.

גרד והוריו עלו לארץ בשנת 1991 מברית המועצות כשהיה בן שלוש, ישר לירושלים. סיפור עלייה בלי טראומת הגירה מיוחדת. "ההורים ישר מצאו עבודה. האב בתנובה והאמא טיפלה בזקנים כמו כל העולים.. אבל בסופו של דבר הכל הסתדר להם".

הרומן של איליה עם אמנויות לחימה החל בשנות התיכון שלו, אותן העביר במעברים בלתי פוסקים בין לא פחות משישה בתי ספר שונים. "העיפו אותי מכל בית ספר. הייתי ילד בעייתי, מלא באנרגיה שלא ידעתי מה לעשות איתה. לא הייתי בעניין של לקום מוקדם וללכת לבית הספר, ולמה בכלל לי ללמוד מקצועות שבחיים לא אשתמש בהם? לא התאימה לי המסגרת. הייתי מסתובב בלילות, שותה והולך מכות. עשיתי גיהינום להורים שלי. אי אפשר היה לדבר איתי. הם חשבו שזה עניין של גיל ושזה יעבור, עד שבגיל 16 גיליתי את האיגרוף התאילנדי".

איך זה קרה?

"הייתי הולך הרבה מאוד מכות ובשלב מסוים הבנתי שזה די כיף לי, שאני טוב בזה. החלטתי לקחת את זה למקום פוזיטיבי במקום להסתבך במעצרים. כשהתחלתי להתאמן ברצינות ההורים שלי היו מאוד מבסוטים שסופסוף יש לי כיוון ואני לוקח משהו ברצינות. למאמן אמרתי שאני לא עושה את זה סתם, שאני רוצה להגיע לתחרויות ולהצליח".

מה עושה המסגרת הזאת לנער "בלגיניסט"?

"זה שינה לי את החיים. זה מעצב לך אופי, אתה לומד המון על איך להיות במסגרת ולהתאים את עצמך. זה חינך אותי לגמרי. בדרך אתה גם לומד את היתרונות של אומנות הלחימה, כבוד למאמן וליריב וגם לעצמך. הפכתי להיות נער רציני".

נשאר בבנגקוק

בגיל 19 גרד עזב את ישראל בדרכו לתאילנד. "הייתי עם נבחרת ישראל באליפות העולם באיגרוף תאילנדי חובבני ושם זכיתי במדליה בשנת 2006", הוא נזכר. "שנה אחר כך נסענו שוב והפסדתי כבר בקרב הראשון. מאוד התאכזבתי כי ידעתי שאם אחזור לישראל אין לי מקום להתקדם, אז החלטתי לקחת צ'אנס. היה לי מספר טלפון של מישהו שיכול לארגן לי מקום להתאמן בו בבנגקוק, וגם קרבות. התקשרתי אליו והוא אמר לי 'בוא'. יום לפני הטיסה חזרה אמרתי לכולם שאני נשאר שם ובעצם נשארתי בבנגקוק שמונה חודשים".

גרד בן ה-19 מצא את עצמו בלב סצינת האגרוף התאילנדי, ועוד במולדת של אמנות הלחימה. "התחלתי להתחרות שם בקרבות ויש שם קטע של הימורים על התוצאות. יחס ההימורים משתנה לאורך הקרב, אז בהתחלה כשלא הכירו אותי אמרו לי להיראות חלש ולתת ליריב להכות אותי. הבחור שאירגן אותי הימר עלי ושלח אותי לחסל את היריב. עשינו את זה כמה פעמים ואחרי כל קרב הוא היה בא אלי עם חבילה של מזומנים".

השילוב של אמנות הלחימה והכסף שזרם בהימורים הביא למקום גם מעורבות של גורמים עבריינים. גרד מספר כי כבר מההתחלה מצא את הדרך להימנע ממעורבות עימם: "הכלל הראשון שלמדתי הוא לא להסתבך עם המקומיים, ובטח לא לעשות משהו שיכניס אותי לכלא תאילנדי. יש שם אתיקה שאין פה, שאם אתה עובר עליה אז התאילנדים מאוד לא אוהבים את זה. אתה לומד מאוד מהר איך לדבר ובעיקר מה לא לעשות ואיך לא להתנהג".

למשל מה?

"למשל לא להתווכח ולהרים את הקול כמו הישראלים. צריך לדבר בעדינות ובנימוס עם התאילנדים ולהרגיע את האסרטיביות הישראלית".

פחדת להיכנס לזירה בתאילנד?

"לא, בכלל לא. אין לי פחד. אני אוהב את האדרנלין וההתרגשות. אני לא מחפש חיים משעממים. האיגרוף התאילנדי הוא הספורט הלאומי שלהם. יש עיתונים ומגזינים שיוצאים כל יום ובכל רגע שתדפדף בטלוויזיה תמצא לפחות שלושה-ארבעה ערוצים שמשדרים קרבות".

מלזיה עם דרכון ישראלי

גרד הצעיר החל לפלס את דרכו מעלה, אל התחרויות הרציניות יותר בהן משתתפים גם השמות הגדולים בתחום. "התחריתי בכל הזירות, גם הגדולות בהן משלמים יותר. יש שם תחרויות של מפיקים עצמאיים שמשלמים יותר ואני השתתפתי בהן. ככה גם הגעתי לתוכנית ריאליטי של איגרוף תאילנדי שצולמה במלזיה. זה שודר בערוץ שמגיע לכל אסיה ופתח לי דלת לתחרויות בכל המזרח. נדדתי כלוחם קיקבוסקינג בין זירות בהונג קונג, סינגפור ועוד הרבה".

החיים כלוחם נודד ודאי זימנו חוויות מעניינות…

"כן, בטח. התוכנית שהשתתפתי בה שודרה כאמור במלזיה, ארץ מוסלמית שישראלים לא יכולים להיכנס אליה. למפיקים היה הרבה מאוד כסף וכוח פוליטי, כך שאיכשהו הם הכניסו אותי למלזיה. 25 שעות חיכיתי בשדה התעופה עד שהגיע מישהו ופתחו לי את הדלת. אפילו חתימה בדרכון לא שמו לי. הייתי שם במשך חודשיים וגם יצאתי בלי חתימה בדרכון".

מפחיד להיות ישראלי במלזיה?

"לא, להיפך. היה מגניב. כל ההפקה הייתה מאחורי אבל הסתובבתי גם הרבה לבד. ממילא גבולות זה שטויות ואנשים זה אנשים. הם צילמו את התחרות באוניברסיטה מוסלמית וחצי שעה לפני הקרב באו אלי המפיקים של התוכנית ואמרו לי לעלות עם דגל רוסיה בה נולדתי, כי אם אעלה עם דגל ישראל יהיו לנו בעיות. עניתי להם שאין מצב. או שאעלה עם דגל ישראל או שלא אעלה בכלל. לא הייתה להם ברירה והם נכנעו. כשעליתי לקרב עם דגל ישראל כל המוסלמים בקהל זרקו עלי פחיות וכאלה".

וגם ברגע כזה אתה לא מפחד?

"ממש לא, זה היה מגניב. זה קרה לי מלא פעמים, לא רק שם. גם בצרפת נתקלתי בקהל מוסלמי ששרק לי בוז, אבל זה רק מדליק אותי עוד יותר. זה מחמם".

ב-2015 הגיע גרד לטורניר הגדול ביותר במולדת המואי טאי – טורניר המלך. "זה טורניר חגיגי שמתקיים ביום ההולדת של מלך תאילנד, משהו מאוד מאוד גדול. באותו שלב כבר התחיל להימאס לי וגם הגוף כבר התחיל להתעייף, אז החלטתי לעבור לאמן בווייטנאם בעקבות הצעה שקיבלתי. משם המשכתי לאמן בארצות הברית וחייתי שם. אימנתי באקדמיה גדולה ביוסטון טקסס והייתי אחראי על הקבוצה של המואי טאי. הייתי שם במשך יותר משנה, אבל איכשהו התגעגעתי לתחרויות ולתאילנד. הרגשתי שלא מיציתי את עצמי. אז טסתי לחודש חופשה בתאילנד ושוב החלטתי להישאר ולא לחזור".

הפנים מספרות 

גרד נשאר שנתיים נוספות בבנגקוק והשתתף בין היתר בתחרויות עולמיות גדולות בהן קטף גם תארים. "יש המון תחרויות וארגונים בעולם הזה, חובבני ומקצועני. התחריתי גם בחובבני והבאתי הרבה מאוד מדליות לישראל, בלי לקבל שום תמיכה, ובתאילנד והשאר התחריתי במקצוען".

החיים כלוחם שנע מזירה לזירה הם בודדים?

"לא, היו לי את החברים שלי. בנגקוק היא עיר מדהימה שתהיה כמו בית שני בשבילי לכל החיים. יש אנשים מדהימים מכל העולם ואתה כל הזמן פוגש אנשים חדשים. בגלל שהם זרים בבנגקוק הם מאוד פתוחים לאנשים חדשים".

כמה איברים בגוף כבר שברת?

"אפס. פציעות יש תמיד, אבל שטחיות. לא שברתי אף או צלעות. יש לי חתכים על הפנים, בגלל המרפקים במואי טאי. המתאגרפים עם האף השבור והפנים המנופחות, זה לא אומר שהם טובים אלא להיפך – שאין להם הגנה. הסגנון שלי היה חכם לדעתי. קודם כל אל תיפצע, ואז תחפש דרך ההגנה איך להתקיף. אם תסתכל טוב על הפנים שלי, תוכל לראות את הקריירה שלי. אבל אף פעם לא נפצעתי פציעות קשות".

איך מקבלים במזרח את הלוחמים הזרים?

"האמת שמקבלים יפה. עכשיו זה נהיה מאוד פופולרי. כל מי שמתאמן כמה חודשים חולם לנסוע לתאילנד, כך שהם רגילים לנוכחות של לוחמים זרים. גם הרמה עלתה והתאילנדים יודעים שיש הרבה לוחמים טובים גם מחוץ לתאילנד".

יש פילוסופיה למואי טאי?

"יש בהחלט שק שלם של מסורות וערכים במואי טאי שסובבים סביב עניין הכבוד. גם הקרבות עצמם הם בליווי מוזיקה חיה. יש נגנים שמנגנים בתופים וכל מיני כלים תאילנדיים שמלווים את הקרב. הם מתחילים בקצב איטי ועד הסיבוב החמישי הקצב כבר נהיה מאוד מהיר. לפני תחילת הקרב יש ריקוד מיוחד שכל לוחם צריך לבצע, גם כדי לחמם את הגוף וגם כדי לתת כבוד למקום ולמאמן. אומרים שהמהמרים יודעים מי ינצח רק לפי הריקוד. יש שם הרבה סימבוליות וזה מאוד יפה".

אחרי 13 שנים חזר גרד סופית לישראל, מלווה בבת זוג ברזילאית. עכשיו הוא פתח ב"בית גלי" בשילת אקדמיה לאמניות לחימה. "בסופו של דבר אתה רוצה מקום משלך וזה היה החלום שלי מאז ומתמיד לאמן וללוות לוחמים לתחרויות. כל מי ששאלתי המליץ לי לפתוח במודיעין. יש פה פוטנציאל עצום".

מה קורה באקדמיה שלך?

"יש פה כל מיני אמנויות לחימה, לא רק איגרוף תאילנדי. ה-MMA צבר תאוצה מטורפת בשנים האחרונות והלוחמים הפכו לסלבריטיז. אני מאמן 'לחימה בעמידה' ויש מאמן יליד ברזיל, דאן שלוש בג'יו ג'יטסו ברזילאי, איש מאוד רציני שמאמן ב'לחימה בקרקע'. פתחנו קבוצות נוער ובוגרים, בלי ילדים כרגע. ההתמקדות כרגע היא פחות במתחרים מקצועיים ויותר למי שמחפש אימון שונה ממכון כושר. יש אצלנו נשים וגם בן אדם בן 72 שהיה מגיע כל יום להתאמן. זה לא מקום של 'בוא ותלך מכות'. יש המון עבודה אירובית, אימוני שקים, טכניקה ועוד. המקום מאוד גדול ואנחנו פונים לכולם. המטרה בשנה הבאה היא לפתוח קבוצת ילדים ואנחנו חושבים גם על קבוצה לגיל הזהב".