השבוע מלאו ח"י שנים להסתלקותו מעלמא הדין של אחד האנשים החשובים ביותר במאה העשרים. ווילט צ'מברלין (אין קשר לר"מ הבריטי הכושל) היה האדם היחיד בהיסטוריה שקלע במשחק מקצועני מאה נקודות מלאות ותקינות. מאה בדיוק, לא טיפה יותר או פחות. זה קרה בשנות השישים, באולם נידח במדינת ניו יורק ובמשחק כל כך לא חשוב, שאף אחד כמעט לא הגיע לסקר אותו. כולם, חוץ מהישראלי מנחם לס, שבזכות החוש השישי שלו ידע בדיוק לאיזה אירוע היסטורי להגיע.
מנחם לס קשישא עדיין חי ובועט (והאתר שלו המכונה "הופס" נחשב למעצמת NBA עם הכרה מהליגה העצמה). ווילט החזיר את נשמתו לבוראו והותיר אחריו סיפורי אגדות למכביר. החברות הסודית עם ביל ראסל, המספר "20 אלף" (שהוא, לטענת המנוח, מספר הנשים שידע) ואפילו כינוי: "ווילט דה סטילט" – על שם רגליו הכה ארוכות, שנדמו כזוג קביים.
היום ברור לכל כי שחקן הכדורסל הטוב בהיסטוריה הוא מייקל ג'ורדן, אבל היו תקופות שבהן הוויכוח נסוב רק על "ווילט או ראסל"? השמות "קארים עבדול ג'אבר" ו"מג'יק ג'ונסון" עוד לא היו אפילו בחיתולים.
ווילט שלנו היה חתיכת טיפוס. מייחסים לו שחצנות קשה, התנשאות (נו באמת – הבנאדם היה 2.16) ומצד שני – גם חוש הומור מפותח. בכל זאת, לא הרבה כוכבים ציינו ברזומה שלהם גם משחק בשורות ה"הארלם גלובטרוטרס".
הסיבה העיקרית שטקסט זה הוקדש לצ'מברלין היא תלונות קוראים על כך שהטור הזה פוליטי מדי. ואם זה מה שקיבל "הקביים", נחשו מה יקרה ביום שבו תיפול עטרת ראשנו ואחרי המילים "מייקל ג'ורדן" יבוא התיאור "ז"ל".
