תחבורה ציבורית: על מערך התחב"צ של מודיעין נכתבו כבר הררי מילים, שכולם מסתכמים בסופו של דבר לציון בלתי מספיק. אוטובוסים המשוטטים בעיר כמעט ריקים במקום מיניבוסים ברוב הקווים, קווים שלא מסונכרנים על זמני נסיעות הרכבות, איחורים, אי-ביצוע נסיעות, נהגים שלא עוצרים לנוסעים בתחנות ועוד ועוד. הפתרון לתכנון הלקוי ההיסטורי יגיע, בתקווה, רק לאחר שהמדינה תצא במכרז חדש, אליו נערכים בעירייה, אבל רק אלוהים יודע מתי זה יקרה.

זיהום אוויר: לעיתים נדמה כי רבים מבין תושבי העיר הם תתרנים, אחרת אין הסבר איך הם לא מריחים את הזיהום הכבד המגיע משריפת פסולת פיראטית בכפרים הפלסטינים הסמוכים לעיר. את השכונות השונות בעיר שוטפים גלי ריח כבד של שריפת פלסטיק ושאר מרעין בישין, והמדינה מתנהלת בצעדי צב בדרך להסדרת הבעיה. גם ניידת ניטור שהוצבה בעיר לפני מספר חודשים לא הביאה בשורה. אמנם התברר כי אכן לעיר מגיעים חומרים המסוכנים לבריאות התושבים, אבל ב"ישראבלוף" קלאסי במשרד להגנת הסביבה מודדים את הממוצע היומי ומתעלמים מהשעות בהן תושבי מודיעין נושמים רעל.

באמפרים: אלוהים יודע מה חשב לעצמו מי שתכנן וביצע את פסי ההאטה הפזורים בעיר, כאשר בחלקים רבים משכונות העיר כל עלייה עליהם במהירות הגבוהה מ-30 קמ"ש משחררת עוד בורג אי-שם ברכב. ברעות, בעמק החולה, בעמק איילון וברחובות רבים אחרים, פסי ההאטה תוכננו בצורה לקויה במיוחד המחייבת את הנהגים להאט לקצב זחילה כדי להימנע מלקבל מכה בראש בקפיצה.

פקקים: לפחות פעמיים-שלוש בשבוע הופכת צומת שילת לפקק תנועה אחד גדול, מאזור פאלאס מודיעין ועד לאורכו של כביש 446 הסמוך. בישראל, כמו בישראל, אף אחד לא טרח לסנכרן בין קצב גידול האוכלוסייה לתשתיות, ובעוד שהתוכנית להקמת מחלף שילת חזרה לנקודת האפס נהגי האזור צפויים לפקקים גרועים אף יותר למשך השנים הקרובות.

נהגי מודיעין: נסיעה ברחובות העיר, כמו אולי בכלל כבישי ישראל, מזכירה לעיתים נסיעה בהודו או בסיני מאשר במדינה מערבית מתוקנת. בעיר ישנן מספר נקודות שמדי שבוע מתרחשות בהן תאונות, והפעם אי אפשר להאשים את התשתיות כאשר הנהגים פשוט לא מצייתים לתמרורי זכות קדימה או עצור. וזה עוד לפני שדיברנו על ה"שכונה" שהורי מודיעין עושים ליד מוסדות החינוך בבקרים או הבלגאן בכיכרות.

אי אפשר בלי האוטו: האדריכל משה ספדיה שתכנן את מודיעין היה משוכנע שמגיע לו פרס ישראל על עבודתו, אולם אם תשאלו את העירייה ואת התושבים תקבלו תשובה אחרת לגמרי. אחת מבין שלל הטעויות ההיסטוריות של ספדיה גרמה לכך שעד היום מודיעין היא עיר שלא הולכים בה ברגל, ובמרבית העיר כדי לקפוץ לפיצוציה לקנות חלב או סיגריות אתה נאלץ להתניע את הרכב, גם אם מדובר במרחק אווירי של 500 מטר.

הרס הסביבה: והנה טעות נוספת של ספדיה, שכנראה בזמן שתכנן את מודיעין חלם שהוא נמצא בפרבר פסטורלי של עיר גדולה בארצות הברית או מדינה משופעת שטחים דומה. עיר שלמה כמעט נבנתה בבניינים של 3-4 קומות, עם מספר מועט של דירות בכל בניין, והתוצאה היא התפרשות על פני שטחים נרחבים מדי שנגסו עוד ועוד בשטחי הטבע ומביאים להכחדה של מינים רבים שחיו באזור עד שהגענו. תוסיפו לכך גם את עיריית מודיעין, שלא עשתה מספיק בעניין (כמו, למשל, הקמת מעברים ייעודיים לבעלי חיים), ותקבלו מצב שבו בעוד מספר שנים כמעט ולא יישאר דבר מהטבע המדהים סביב העיר.

לבלות בשבת? בעיר של כמעט 110 אלף תושבים כמעט ואין היכן לבלות בשבת. אמנם סיטואציה זאת נגרמה ומושפעת משלל סיבות, אבל אין ספק שהיא מוזרה מאוד ולא הייתה אמורה לקרות בעיר בה הרוב המוחלט הוא חילוני.

עיר של משפחות: ושוב נחזור אל ספדיה, שתכנן עיר שהיא לא באמת עיר. מודיעין הוקמה כעיר משפחות, וזאת טעות היסטורית המשפיעה על מודיעין לרעה עד היום בשלל רבדים. עיר שלמה נבנתה במחשבה רק על זוג הורים פלוס שלושה ילדים, בלי שום מענה לצעירים ורווקים, גרושים וזקנים. אפס דירות קטנות נבנו כאן, ורק כעת מתחילה העירייה לנסות ולתקן את הטעויות של ספדיה.

יוקר הדיור: לא בטוח שאתם זוכרים, אבל העיר שהוקמה כדי לתת מענה זול למצוקת הדיור החזיקה כך עד לסביבות 2010, אז עוד ניתן היה לקנות במודיעין דירת 3 חדרים במחיר סביר ביותר של 800-900 אלף שקל. היום, כידוע, המחיר כמעט שולש והדור הצעיר שלנו כבר אפילו לא חולם על לגדל את ילדיו בעיר בה גדל.