מאות ימי המילואים שעשה איתי גיטלר ממודיעין מאז ה-7 באוקטובר, וכשלפניו 70-100 ימים נוספים השנה ("תגריל מספר… אף אחד לא יודע כמה ימים נשרת"), במקביל להתפתחויות הפוליטיות במדינה, עם חוק הפטור מגיוס והיעדר ההנהגה הראויה, הובילו אותו למסקנה אחת ברורה: זה הזמן לשינוי. ואם הפוליטיקאים לא יעשו זאת, יהיו אלו משרתי המילואים שיובילו את הדרך.
גיטלר, איש הייטק בן 47, נשוי ואב לילדים, החל את המלחמה שלו עוד ב-7 באוקטובר. "אני משרת בחטיבה 55 והוקפצתי ב-7 באוקטובר די מוקדם בבוקר. המג"ד שלי זיהה הרבה לפני כולם מה קורה והקפיץ אותנו. הגדוד קפץ לכפר עזה ועשה שם עבודת קודש, הציל חיי אדם. בהמשך היינו בצפון, חודשיים בחאן יונס, שוב מטולה, ובמסגרת הפעילות הזאת גם נפצעתי בהתהפכות האמר יחד עם עשרה חברים בירידה מאחד המוצבים. אחר כך הקפיצו אותנו למלחמה בלבנון. בסך הכל עשיתי עד עכשיו 250 ימים. יש חבר'ה שעשו יותר מ-400, אני מרגיש ג'ובניק לעומתם…".
כמה כבד המחיר שאתה משלם?
"כבד מאוד. עיקר המחיר הוא על המשפחה, האישה שיש לה את הכל על הראש לבד. עכשיו כשהייתה מלחמה עם איראן, באזעקות ובממ"ד היא אמרה לי 'מזל שאתה לא במילואים'. גם כשהיו את השריפות ביום העצמאות, היא אמרה לי 'תאר לעצמך שהיית עכשיו במילואים והייתי צריכה לקבל לבד החלטה אם אני בורחת'. הילדים גם יותר היסטריים מאז ה-7 באוקטובר. המעבר באותו בוקר מיום כיף למלחמה, ואבא על מדים הולך למילואים, עד עכשיו אנחנו לא מצליחים להוציא אותם מהממ"ד. זה פוגע בנפש שלהם. הם יותר עצבניים, פחות שקטים. הייתי לא מזמן באסיפת הורים והמורות אמרו לי 'איזה יופי שאתה בבית, הילד משוחרר ויכול ללמוד'. אז אתה עושה את האחד ועוד אחד על מה שקורה להם כשאתה לא בבית. היום, כשאני יוצא ליום התארגנות לקראת המילואים, אני יוצא על אזרחי כדי לא להלחיץ אותם".
וכשאתה רואה אותם ככה, לא עוברת המחשבה ש"אולי די"?
"לא, כי אין אפשרות. אין מישהו אחר שיהיה שם במקומי. זה אולי גם מתחבר לדיבור על התנועה, וזאת הסיבה שאני פעיל בה. כי בסוף, כמו שב-7 באוקטובר המדינה נעלמה ואנשים כמוני היו שם, וכמו יועז הנדל שהלך ואסף קצין אחרי קצין והקים לעצמו גדוד, כמו המג"ד שלי הגיבור, אותו דבר אנחנו מרגישים עד היום. אין מישהו אחר. אני לא הולך כדי להגן על הממשלה, אני לא הולך כדי להפיל את הממשלה. אני הולך כי צריך אותנו ואין מישהו אחר".
עוד מספר גיטלר כי בקרב אלו הנושאים בנטל הכבד, הבטן מלאה על הנעשה המדינה. "בדיוק עכשיו הקבוצות שלנו רותחות סביב מה שקורה בכנסת. אנחנו באמת חושבים שכל מקבלי ההחלטות, בקואליציה ובאופוזיציה, לא מבינים את המצב. כמו שאתה ידעת לשאול אותי איך זה מרגיש ומה המחיר שמשלמים, נראה שהם לא מחוברים לזה. כל מיני אמירות כמו 'בוא ניתן להם עוד הטבות ויהיה בסדר'. אני לא רוצה הטבות, אני רוצה להיות בבית. לתת 4,000 שקל לחופשה זה חמוד, אבל איפה שאר הפגיעות בי ובנפש של הילדים שלי?".
אז מה אתם מתכננים?
"בכל מקום שצריכים אותנו, אנחנו נהיה. גם במערכת הפוליטית, כדי להשפיע שיקבלו את ההחלטות הנכונות. מבחוץ בשלב הזה, אבל אם נצטרך אז גם מבפנים. בדיוק עכשיו איזה פרשן צייץ שהח"כים החרדים בהלם מהפעילות של ארגוני המילואים, שזה אנחנו והחברים שלנו ב'קואליציית המשרתים', שיושבים על חברי הכנסת, מסבירים להם ושמים את הבעיות על השולחן. אנחנו נעשה מה שצריך".
"אתם צריכים לשנות"
אל תנועת "המילואימניקים" הצטרף גיטלר לפני מספר חודשים. "היה איזה כנס בתל אביב, שגם יועז הנדל היה בו, ועלתה לי התובנה שצריך לעשות משהו. לא ידעתי בדיוק מה, אבל אחר כך היה לנו יום עיבוד בירושלים, על מה שעברנו במילואים ומה שעוברים עכשיו בבית, ועלו שם המון סיפורים אישיים. יומיים מאוד עוצמתיים נפשית, ובסיומם הסתכלתי מסביב, גדוד של 600-700 איש, וחשבתי שאם ניקח מכאן באופן שרירותי 120 איש – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, שחור ולבן – שים אותם בכנסת ואני מבסוט. וזה מהסיבה הפשוטה שאלו אנשים שעשו משהו, הם לא רק דיברו וצייצו ונעלמו. הקרבנו משהו, באישי ובמשפחתי, נפצענו, שניים מאיתנו נפלו. ואחר כך שמעתי את יועז מדבר שוב והרגשתי שהוא מדבר אותו דבר, אותה שפה. גם חברים אמרו לי 'אתם המילואימניקים צריכים לשנות את הכל'. יש ציפייה מאיתנו להיות שם".
למטה התנועה במודיעין הצטרפו כבר כ-250 איש, כאשר בימים אלו הם עסוקים בהכנות לכנס, שיתקיים בשלישי הבא (22/7), בשעה 19:00 בבית יד לבנים בעיר. "מטרת הכנס היא לדבר, לספר מה עשינו ומה מתכוונים לעשות. אנחנו מתייחסים למלחמה, לחוק הגיוס, להיעדר ההנהגה, מה המטרות שלנו ואיך אנחנו מתכוונים להגשים אותן ואיך אפשר לעזור לנו".
ומטרות התנועה?
"אם אמרנו בסיסמה 'להיות איפה שהמדינה לא נמצאת', אז בפריטה של זה מדברים בעיקר סביב חוק הגיוס. זאת הדרמה, זה צורך ממשי שאנחנו רואים בשטח. עכשיו אני מכין את הקו למילואים הבאים וחסרים לי באקסל 20 חיילים. וזה כדי לעמוד במשימות, לא כדי שיוכלו לצאת יותר הביתה. בהמשך נרצה לכפות ממשלת אחדות ציונית, שתעשה את מה שצריך. חוק הגיוס שאנחנו מציעים הוא מאוד פשוט – כולם עושים, ומי שלא גוזר על עצמו להיות אזרח סוג ב' שלא מקבל זכויות, מקצבאות ועד לזכות לבחור. לא הגיוני שמי שמחליט על עצמו שהוא לא לוקח חלק, יחליט עליי ועליך. בנוסף, אנחנו פועלים כמובן שתהיה ועדת חקירה ממלכתית. לא בשביל להפיל מישהו או להמליך מישהו אחר. היה כשל גדול ב-7 באוקטובר, בכל הרמות, וצריך לבדוק את זה. צריך גם לייצר מנהיגות ראויה, שמבינה את השטח והאתגרים".
אחלה מטרות, ואיך עושים את זה ומעלימים את הפוליטיקה הקטנה?
"שאלה טובה. עושים את זה בהמון דרכים, אנחנו בוחרים בדרך הפוזיטיבית. אם זה להיות בכנסת ולהשפיע עליהם לחוקק חוק גיוס טוב, או לפחות לא לחוקק חוק גיוס רע, אם זה להיות ביישובים ולסייע בשיקום. אנחנו בוחנים את כל האפשרויות. כרגע אין לנו מפלגה בכנסת אז אנחנו פועלים מבחוץ. לאורך החודשים האחרונים אנחנו נפגשים עם המון חברי כנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה, וגם החרדים. אנחנו נפגשים עם כולם. בשבוע שעבר הייתי בפגישה אצל רב חרדי מוביל, והיו עוד פגישות כאלו, באמת במטרה להסביר את הכאב ואת הצורך האמיתי ולנסות לגרום לכולם לעשות את הדברים הנכונים".
אתה אופטימי, שאפשר לנהל כאן מדינה מתוקנת?
"אני חייב להיות, אין לנו ברירה אחרת. העולם שלי מתחלק ללפני ה-7 באוקטובר ואחריו. כל מיני אמיתות שמכרנו לעצמנו כבר לא רלוונטיות יותר. אנחנו כרגע למטה בפירמידת הצרכים. אין לנו ברירה, זה לא יכול להימשך ככה. אתה יודע, יש את הקלישאה על כמה שהעם שלנו נפלא, אבל כשאתה במילואים אתה באמת רואה את זה. זה לא רק אנחנו שמשרתים, אלא גם המשפחות שלנו והאנשים שתורמים לנו ציוד והמעסה ממכבים שיום בשבוע מטפלת בפצועים וזמר החתונות שנודד בין הבסיסים. לא יכול להיות שמתוך העם הזה מי שמוביל אותנו הם לא ראויים. ואם צריך, אנחנו נחליף אותם. כל האפשרויות על השולחן, כולל להקים מפלגה ולרוץ בבחירות".
