כשעוברים על הביוגרפיה של סנ"צ לינור לוי, המפקדת החדשה של משטרת מודיעין, אי אפשר להתחמק מהשורה התחתונה: מדובר באישה פורצת דרך.
גם אם היא אומרת כי מעולם לא סימנה לעצמה יעדים מסויימים, העובדות מדברות בעד עצמן. היא הייתה מראשונות הלוחמות של מג"ב, מפקדת הפלוגה הראשונה של החיל, המפקדת הראשונה בתחנת מודיעין, ואפילו הספיקה להיות אחת מראשונות שופטות הכדורגל בישראל, אי שם באמצע שנות ה-90'. "משהו בוער בי לעשות, לרוץ קדימה. לעשות תפקידים משמעותיים ולהשפיע על אנשים", הסבירה השבוע סנ"צ לוי למודיעין NEWS.
הדלת מסתובבת
את המינוי למפקדת הראשונה אי פעם שניהלה את תחנת משטרת מודיעין קיבלה לוי לפני כחודשיים, כאשר החליפה בתפקיד את סנ"צ רונן נגר. לוי, בת 44 המתגוררת בנווה אילן, נשואה ואם לשלוש, התגייסה למג"ב בשנת 1997 ובתפקידה האחרון כיהנה כראש ענף סיור בירושלים, כאשר תחת אחריותה היו השכונות המזרחיות של הבירה ואזור העיר העתיקה והר הבית.
אל מודיעין היא מגיעה בשנה בה מספר גניבות הרכבים בעיר שובר שיאים היסטוריים (כמו בכלל בארץ), כאשר בשלושת הרבעונים הראשונים של השנה נגנבו בעיר 301 רכבים, בין היתר גם בשעות הערב במרכז העיר.
"יש האטה בחודש האחרון, בדצמבר, וזה קשור להרבה דברים. זה קשור לפעילות עם הצבא, זה קשור לכוחות שעובדים פה בתוך העיר, וגם לכוחות שעובדים במעטפת. יש הרבה יותר נוכחות, וכשהגנבים מזהים נוכחות הם אומרים לעצמם שאולי כדאי להם ללכת למקומות אחרים", מסבירה סנ"צ לוי. "אנחנו פועלים במספר משוואת מבצעיות על מנת לנסות להוריד את עקומת העבירות. אני מבינה שזה אחד הנושאים הבוערים בעיר, ולכן אשתף שמנסה לבנות מספר כלים התקפיים בכמה צורות, במישור הגלוי ובמישור הסמוי. במישור הגלוי יש לנו את הצבא ואת מג"ב, ונוכחות במעברים. במקביל, אנחנו נעזרים במודיעין של המשטרה. בסוף, בבתי סוהר יש 'דלת מסתובבת'. אני עצרתי חוליה, הכנסנו אותם לכלא, בזמן הזה משתחררת חוליה אחרת. אם מישהו נתפס, סביר להניח שמישהו ימלא את מקומו. אז אנחנו מנסים להכניס לכלא כמה שיותר חוליות, וליצור הרתעה על ידי כוחות גלויים".
יש איזה מספר יעד שאת מציבה לעצמך?
"אנחנו לא עובדים בצורה הזאת. אנחנו מדברים יותר במונחים של הורדה בכמויות. קח בחשבון שהשנתיים האחרונות היו שנות הקורונה, קרה כאן משהו, יש מחסור בכלי רכב או בחלקים אז השטח מדבר. הרבה פעמים זה יוצר ביקוש שיוצר עלייה בעבירות האלו. במקביל, יש לנו עלייה של 20% בכתבי אישום נגד גנבים שעצרנו השנה".
הגעת לעיר רגועה יחסית. לא ייחסר לך האקשן מהתפקידים הקודמים?
"כן, אני מגיעה מירושלים, שם העיקר זה עבירות פח"ע וסדר ציבורי, עם הרבה הפגנות. מודיעין היא עיר עם אוכלוסייה חזקה, נורמטיבית, שיודעת לפרגן ולשלוח מכתבים ולהגיד תודה. בסוף, אנשים פה יודעים להוקיר. יש כאן אנשים שגם אם התשובה לא מצאה חן בעיניהם, הם יידעו להוקיר. אני מקבלת כמעט כל יום-יומיים מכתבים כאלה, וזה מחמם את הלב".
"את לא רוצה להירגע??"
כאמור, סנ"צ לוי הייתה אחת מראשונות הלוחמות של מג"ב, אי שם באמצע הניינטיז. אם היום נשים בתפקידי לוחמה זה כבר דבר עניין שגרתי למדי, לפני 25-30 שנה הדברים נראו אחרת לגמרי. "למה התגייסתי למג"ב? אני גדלתי והתחנכתי באילת, ובאמת, בשנת 97' אני מתגייסת להיות לוחמת במג"ב. למה? חיפשתי עניין. באתי מבית מאוד חם וציוני וערכי, הצבא זה לא היה משהו שאפשר לדבר עליו אם כן או לא. זה היה מובן שהולכים ומשקיעים את הנשמה והופכים להיות משפיעים בו. מה גם שבאופי שלי חיפשתי עניין. לפני שהתגייסתי הייתי שופטת כדורגל".
להתמודד עם האוהדים בטריבונה זה קצת דומה לפיזור הפגנות…
"כשאבא ואימא שלך יושבים בטריבונה אז ההתמודדות היא שונה…שפטתי גם בליגה הארצית, הליגה השנייה. זה היה בשנת 1994-5, כמעט ולא היו שופטות אז. אתמול הייתי באיצטדיון טדי במשחק, הסתכלתי על השופט וחשבתי לאן לקחתי את הקריירה שלי. טוב לי איפה שאני היום, אבל מאוד אהבתי את זה. כמו שהתגייסתי למחזור הלוחמות השלישי בסך הכל, כך גם היה לי בכדורגל. אהבתי להביא את עצמי כאישה למקומות חדשים".
את בעצם פורצת דרך לאורך הרבה שנים.
"זה לא משהו שהוא מכוון כיעד רשום. זה לא שאם עכשיו אני מסתכלת קדימה אז יש לי יעד להיות הממ"ר הראשונה במחוז איקס. זה לא ככה. אבל יש לי המון מוטיבציה והמון רצון, דברים בוערים בי מבפנים. בעלי לפעמים אומר לי 'היום התגייסת למשטרה? את לא רוצה להירגע?'. אז זהו, שלא. משהו בוער בי לעשות, לרוץ קדימה. לעשות תפקידים משמעותיים ולהשפיע על אנשים".
איך הגיבו אליכן באותה תקופה, ללוחמות הראשונות?
"כיום הצבא הוא במקום אחר לגמרי ממה שהיה אז. בהתחלה התגובות היו משונות, וגם המערכת עצמה הייתה בצעדיה הראשונים בנושא. אני זוכרת שבתקופה שלי חילקו לנו שקיות חלב בארוחת בוקר ולגברים לא, מהמחשבה שאולי אני צריכה סידן. או שהיו נותנים לנו נעליים שונות משל הגברים, מתוך מחשבה שהעצמות שלנו יותר רכות ואנחנו צריכות נעליים שונות. זה מראה לך שהם באמת היו בשלבים הראשונים של להבין את גודל האירוע, להבין שיש פה שינוי וצריך לחשוב איך הצבא משתלב בתוכו".
ותגובות הגברים הלוחמים?
"הם לא כל כך הבינו מה קורה. היום הטירונות וקורס מפקדים וקורס קצינים, הכל ביחד. אם יש פלוגת לוחמות שצועדת, אז היא צועדת בצמוד לפלוגות לוחמים ולכולם יש את אותה תכנית. ההבדל הפיזיולוגי הוא הבדל קיים, אז יש הבנה לזה והיערכות, אבל היום רצים ביחד. וברגע שאתה רץ ביחד זה לא נראה מוזר ולא נשאלות שאלות. הקבלה היא שונה. אני הייתי צריכה להתמודד עם תהיות ושאלות, כמו איך גברים מקבלים שיש להם מפקדת אישה. הייתי עונה על זה תמיד שלא שאלתי אותם וזה גם לא מעניין אותי. זה לא רלוונטי. אבל הבנו שנשאלות שאלות. גם במשטרה, היום יש ארבע מפקדות תחנה אחרי תקופה שלא היו. אנחנו מתקדמים. אנחנו עדיין לא שם, לשיטתי. אני לא מאשימה אף אחד. הרבה פעמים זה בגלל החלטות אישיות של הנשים. אימהות, זוגיות, תפקידים מקבילים שמאוד מקשים על ניהול הבית. בסוף זאת מערכת שיקולים בין בני זוג".
וגם את נשואה לקצין בכיר בשב"ס, ומגדלת שלוש בנות תוך כדי קריירה מאוד תובענית.
"כן, כשהייתי מפקדת פלוגה בירושלים נולדה הקטנה שלי, שהיום בת שמונה. זה לא פשוט. אני לא רציתי לוותר על הקריירה. לא רציתי להגיד שהמצב הנוכחי לא מאפשר לי להגשים את החלום שלי או להמשיך בדרך שלי. היו לי קשיים בדרך, המון קשיים, אבל כשרוצים משהו ניתן להתגבר על הקשיים. השאלה בסוף היא מה המחיר, ובחלק מהפעמים אתה משלם מחיר אישי. אם זה הילדים, הזוגיות, המשברים שבדרך. אני לא מנסה לייפות את זה, יש קשיים. היום, בתור מפקדת, אני גם נתקלת בזה עם פקודים שלי. אגב, גם עם פקודים שהם גברים. היום אני מרגישה שיש הרבה יותר חלוקה בנטל בין בני זוג, ורואה את זה גם כאן".
אז פקודים שלך שירצו להשתחרר בשעה ארבע כדי להוציא את הילדים מהגן, כבר לא יסתכלו עליהם עקום?
"יש כאלה שיסתכלו עליהם אחרת, יש כאלה שיסתכלו על זה בהבנה. אני יכולה להגיד לך שאני, כיום, אסתכל על זה ממקום הרבה יותר מבין ומכיל. כמובן, ששום דבר אסור לקחת לקיצון. אי אפשר להגיד שאני בתפקיד שטח משמעותי ובשעה שלוש בצהריים אני הולך הביתה. אין בזה הלימה למשימה. יכול להיות שיש שלב מסויים שגבר או אישה צריכים לזוז לרגע הצידה, לתפקיד מקביל. אישה, למשל, לזוז וללדת, לגדל את הילדים בשלבים הראשונים, ואחר כך, אם היא תרצה לחזור, אני מאמינה שצריך לתת לה את ההזדמנות".
ועלייך, שלא וויתרת על הקריירה, כן הסתכלו עקום?
"הסתכלו עליי לא עקום כי הייתי מהבודדות. קל להכיל כזה אחת פה, שתיים שם. היום יש המון נשים והמערכת עושה המון צעדים כדי להתמודד עם זה ולהכיל את זה. פעם, למשל, קורס קצינים היה בתנאי פנימייה. כשאני הייתי בקורס קצינים, והייתי אז צעירה ולא נשואה ובלי ילדים, הייתה אתי בחדר קצינה נשואה שכל לילה הייתה בוכה. ביום היא הייתה עסוקה ומרוכזת, והגיע הלילה, והיה לה תינוק אז, והיא הייתה בוכה. אז לא יכולתי להבין את זה. אז גם זה השתנה היום. המערכת מנסה להכיל את הכל, וצריך להבין שלא תמיד קל לה. כי בסוף, אנחנו אלו שבחרנו להגיע לתפקיד כזה תובעני, מאוד תובעני".
ואחר כך, את מפקדת על יחידת הסיירות ונמצאת בזירות פיגועים קשים. איך חוזרים מזה לבית, למקלחות והשכבות ושיעורי בית עם הילדות?
"אני התגייסתי בשנת 1995 ואחר התגייסתי ליחידת לביא בירושלים, יחידה של בלשים ולוחמי מג"ב. הייתי גם סוכנת סמויה למשך תקופה, ואז היינו בכל הפיגועים של ירושלים. אני למשל, משנת 2000 ועד היום אני לא אוכלת בשר, בעקבות הפיגועים. איך מתמודדים? לומדים להתמודד. הייתי בפיגועים מאוד קשים. אני זוכרת באחרי פיגוע משולש בירושלים חזרתי הביתה, הרמתי את הרגל וראיתי חלקי בשר על הנעליים שלי. אתה חוזר הביתה עם ריח של בשר חרוך. יש לי בראש עדיין את התמונות מהפיגוע הזה. יש כאלו, גברים ונשים כאחד, שלא מסוגלים להתמודד עם דברים כאלו. אני מעידה על עצמי שיש לי חוסן. זה לא אומר שזה קל. יש עוד אירועים במשך השנים שהייתי צריכה להתמודד איתם, כמו שוטרת שלי שהתאבדה. אתה צריך להודיע להורים שלה, לחבק את החברים השוטרים שלה ואז אתה חוזר בשעה ארבע בבוקר הביתה וכבר בשעה שבע קם עם הילדות, מנשק אותן ויוצא ללוויה. אנחנו עוברים המון בדרך, אבל אלו דברים שמעצבים לך את האישיות ומחזקים את החוסן האישי, כמו גם הפרספקטיבה בכלל לחיים. יש אנשים שנלחצים ומאבדים את הצפון מדברים קטנים. אני מרגישה שכל אירוע כזה, ואני כן בן אדם מאוד רגיש, הולך איתך ומעצב אותך, את הראייה ואת האג'נדה שלך".
