אתמול בשעות הערב נחתו אצלי בטלפון הודעות ממארגני המחאה במודיעין, עם תמונות וסרטונים של משמרת המחאה שערכו מול ביתו של שר המשפטים יריב לוין ברחוב מנחם בגין. "תושבי ותושבות מודיעין מדליקים כעת נרות זיכרון מול ביתו של לוין, עם הכיתוב '1300. בקש סליחה'", נכתב בהודעה.
כמו שאתם רואים, כעורך מודיעין News קיבלתי החלטה שלא לפרסם את התמונות והסרטונים באותו ערב בפלטפורמות הדיגיטליות שלנו. מאחורי החלטה זאת אני עומד, גם הבוקר, במאת האחוזים. כי עם כל הכבוד לכוונות הטובות של אותם פעילי מחאה ממודיעין, ואני לרגע לא מפקפק בכוונותיהם הטובות, יש רגעים שגם שיקולי הרייטינג נדחקים לאחור. והיום, כמו גם הימים שיבואו עלינו, זה בדיוק הרגע לכך.
אז נכון, ברור גם לי, כמו שברור לרוב אזרחי המדינה אני מניח, שכל הצמרת המדינית, הפוליטית והביטחונית של מדינת ישראל צריכה ביום שאחרי לגלות אחריות, להגיד "כשלנו" וללכת הביתה. ובראש הרשימה הזאת יעמוד אדם אחד – ראש ממשלת ישראל.
אמנם אני סבור עוד משנות התשעים, מאז "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", כי בנימין נתניהו אינו ראוי להנהיג את העם היהודי, אבל זה לא אומר שהכל מותר. הייתי נגד ניסיונות הפגיעה ברכבו של לוין במהלך אחת ההפגנות, ונגד ההתייחסות אל נתניהו והממשלה כבוגדים, ונגד אמירות מזעזעות שיצאו מצד חלק מפעילי המחאה. כי אין מה לעשות, גם אם המטרה מוצדקת, לא הכל מותר.
אז נכון, יש צדק רב בטענות כלפי נתניהו לא רק על חלקו באסון הזה, אלא גם על האופן בו הוא מנהל את המדינה בשעה הקשה ביותר בתולדותיה. נכון שנתניהו עושה פוליטיקה דוחה בזמן שחיילינו נלחמים, נכון שהמעורבות של רעייתו בהחלטות ממשלתיות פשוט בלתי נתפסת, נכון שהכנסת מקורביו לתוך מעגל קבלת ההחלטות המצומצם זה מעשה פשוט לא ראוי, ובטח ובטח שנכון שמכונת הרעל שהימין גידל כאן במשך שנים ממשיכה לכתוש גם בעת כתיבת שורות אלו. רק בסוף השבוע האחרון, בקבוצת הוואטספ המשפחתית שלי, עמדתי המום כאשר אחד מבני משפחתי שיתף הודעה שהופצה מטעם מכונת הרעל. בהודעה הזאת, שכל אדם עם טיפת יושרה ושכל בקודקודו יבחין מייד כי מדובר בשקר מוחלט, נכתב כי הפרקליטות דורשת להתייחס אל המחבלים שנתפסו כמו שהמערכת מתייחסת אל אסירים פליליים רגילים, כולל שקילת חלופת מעצר עבורם. אלוהים אדירים, איזו איוולת. וכמה רוע יש בהפצת דבר כזה בשעה הזאת.
אני מבין את הטענה הזאת השוללת את האמירה "עכשיו זה לא הזמן למחאה". נכון, לכולנו ברור מי אשם, לכולנו ברור שמכונת הרעל הביביסטית לא עוצרת לרגע, לכולנו ברור שיש כלי תקשורת שממשיכים להרעיל את המדינה רק כדי לשמר את שלטון נתניהו ביום שאחרי. הכל נכון, אבל יש אבל. זה לא הזמן. ככה פשוט. מחאה כעת רק תגביר את הרעל ממחנה תומכי נתניהו, רק תלבה את האש. בימים כאלו אין לנו את הפריביליגיה להגביר את עוצמת הלהבות.
ביום שאחרי, אל מתנגדי נתניהו וממשלתו יצטרפו רבים שהצביעו לו, וכולם יחד, מאות אלפים, יעמדו מול בית ראש הממשלה ולא יזוזו משם עד שהוא יואיל לפנות את מקומו. אין לי ספק בכך. כדי שזה יקרה, כדי שתעמוד מחאה ציבורית אמיתית מכל חלקי החברה הישראלית, ימין ושמאל ומרכז יחד, כולנו חייבים כעת לקחת נשימה עמוקה בכל רגע בו הכעס שוטף אותנו, ולזכור שאת המערכה הזאת יש לנו רק דרך אחת לעבור – ביחד.
