"איזה רגע אזכור מהשתתפות במשלחת החילוץ? את הרגע שבו מישהו מרים יד ואומר 'הדממת אתר', ופתאום כולם מסביב משתתקים ומנסים לשמוע את קולות הלכודים. זה כמו הרגע של תקיעת השופר בבית הכנסת". במילים אלו סיכם השבוע שי פנק ממודיעין את הימים הלא פשוטים שהעביר בזירת אסון רעידת האדמה בטורקיה, כאשר היה חלק מהצוותים הישראלים שחילצו 19 לכודים מבין ההריסות. את מודיעין ייצגו במשלחות הישראליות מספר תושבים, שהשתתפו גם במשלחת הצה"לית וגם במשלחות הנוספות.

פנק, עם איזו תחושה אתה חוזר הביתה?

"מצד אחד תחושת סיפוק, ומצד שני מי שלא היה שם לא יכול להבין. אין מילים. אתה כל הזמן נזכר בעוד ועוד רגעים וחוויות. זאת הייתה חוויה מטלטלת ומדהימה, ונפלה בחלקנו הזכות להציל 19 נפשות".

כאמור, פנק היה חלק ממשלחת צה"ל, כאשר שימש כמפקד צוות ביחידת החילוץ הארצית, שפעלה באזור העיר קהרמאנמרש. "זאת עיר שנחרבה כמעט לגמרי. מה שלא נפל, כולו שבור", הוא מספר. "מעט מאוד בניינים נותרו עומדים, אבל לב העיר נהרס".

קח אותנו לרגעים הראשונים כשאתם מגיעים לשם.

"נחתנו בשדה תעופה מרוחק, והיו לנו שמונה שעות נסיעה עד לעיר שנחרבה. הכבישים משובשים, פקקים, ואתה מגיע ולא מבין מה אתה רואה. הגענו לשם בשעות הערב, ואתה רואה אנשים סביב מדורות, מחפשים, צועקים. כמו בסרט אפוקליפסה. ממדי הרס עצומים. אתה עוד לא מבין מי נגד מי, אבל אומר 'בוא נתחיל לעבוד'. הציוד עוד לא הגיע, אז התחלנו לעבוד עם הידיים. עבדנו בלי שינה מראשון בערב עד רביעי בערב".

איך התנהלה הפעילות שלכם באותם ימים?

"עבדנו ביחד עם אנשי וכלבי יחידת עוקץ. התמקדנו בלכודים חיים, אבל מצאנו הרבה מתים לצערנו. הייתה לנו אינדיקציה שיש לכודים חיים באיזה מבנה, אבל הוא היה מסוכן ואי אפשר היה להיכנס. בינתיים, בשכונה ליד, צוות אחר שלנו הוציא בחור חי ערב קודם, והוא סיפר ששמע שם קולות. הם ערכו חיפושים ולא מצאו שום דבר. למחרת קיבלנו טלפון מאיחוד הצלה, שאני מתנדב שלהם במודיעין, והם סיפרו שיש פה קולות. לקחתי מתנדב ופראמדיק ויצאנו לחיפושים. נכנסנו, חפרנו ושמענו קול. זה היה וואו. זה היה בחור שבאותו ערב הצליחו לחלץ אותו. היה מאוד מרגש לדעת שעזרנו".

היית מעורב בחילוץ של שבעה בני אדם מתוך ההריסות.

"כן, הייתי מעורב בחילוץ של שבעה מתוך ה-19 שהמשלחת הישראלית הצילה. חילצנו מבניין אחד חמישה לכודים. היו שם שתי אחיות, שעכשיו שלחו לנו סרטון שהן בבית חולים והן בסדר. לאחר מכן אמרו ששומעים קולות, אז חפרנו עוד קומה למטה והגענו אל אבא ובת, שסיפרו שגם האימא והאח נמצאים שם איפשהו. לקח לנו בערך 30 שעות להגיע אליהם, ובסוף, בשישי בלילה, הצלחנו לחלץ את האח בחיים, וצמוד אליו הייתה האימא שנהרגה כשהיא מחבקת אותו. הוצאנו את הילד הזה אחרי 120 שעות מתחת להריסות. במקביל, בבניין ליד עזרנו בחילוץ של עוד ילדה ועוד מבוגר. בקיצור, טירוף".

עד כמה זה היה מסוכן?

"העבודה מסוכנת, כן. כשחילצנו את הלכוד הראשון הייתה רעידת אדמה. כולם מסתכלים אחד על השני, עפנו החוצה, חיכינו כמה דקות וחזרנו פנימה באישור מהנדס. זה קרה כמה פעמים. זאת עבודה מסוכנת, אבל בשביל זה אנחנו שם".

איך קיבלו אתכם הטורקים?

"קיבלו אותנו מאוד יפה. היה לנו מתורגמן שלבש בגדי צבא, והם לא ידעו שהוא מדבר טורקית. כשהיינו עוברים ליד אנשים הוא סיפר לנו 'אתם לא מאמינים מה הם אומרים פה, שהם רוצים רק את הישראלים ומאמינים רק לכם'. הם מאוד העריכו את זה שבאנו. התחברנו לצוות טורקי אזרחי של מטפסי הרים, עבדנו ממש כתף אל כתף וזה היה מאוד מרגש".

"גאווה ישראלית"

נציג נוסף של העיר מודיעין במאמצי ההצלה בטורקיה הוא משה סדיה, מי שכבר השתתף ב-12 משלחות דומות אזורי אסון ברחבי העולם. את סדיה אנו תופסים ביום שלישי בערב, בעת שהוא עדיין טרוד בלוגיסטיקה המורכבת של החזרת המשלחת לארץ. "זה היה שבוע קשה, כן. לא פשוט בכלל. האמת שעוד לא ממש נחתתי בחזרה בחיים הרגילים".

מה מלווה אותך מהחוויה הזאת עכשיו?

"כל הקור, שנשאר בגוף, ההרגשה שיש לי עדיין חיילים שם, וגם כל ארבע שעות אני מקבל מטוס של ציוד שחוזר. רכבת אווירית של ממש".

איך מסכמים חוויה כזאת?

"אני חייב לציין שמזג האוויר היה לא פשוט בכלל. מינוס 5-7 מעלות בלילה. קשה לעבוד, קשה לנסות לישון או להתקלח. היו גם קשיים להשיג דלק או מים זורמים. שימשתי גם כמחלץ וגם כאחראי הלוגיסטיקה של היחידה, עניין שהיה באמת יוצא דופן. הוצאנו לשם פשוט את כל הציוד שלנו, כל ה'תותחים'. זאת הפעם הראשונה שקיבלנו אישור לצאת כל כך מהר, וזאת אחת הסיבות שהצלחנו להוציא 19 אנשים חיים. זה משהו שלא קרה גם בעבר בשום מקום בעולם. עוד לפני שהתארגנו על אוהלים וציוד אנשים כבר יצאו לשטח ל-24-36 שעות רצופות. עבדנו הרבה בלילות, כי יש יותר שקט ואפשר לשמוע את קולות הלכודים, שזה משהו שרוב היחידות האחרות לא עשו לצערנו".

רגע מיוחד שתזכור מהימים האלה?

"היה רגע במהלך ההתארגנות שראינו את כל היחידות שהגיעו לעזור, שמתחילים לבנות את המאהל וכל הציוד, ובאותו רגע רק אנחנו היינו בשטח. זאת הייתה גאווה ישראלית של ממש, החלטה מאוד אמיצה של מפקד היחידה ושל החיילים, שהסכימו אחרי נסיעה קשה של 12 שעות ישר לקפוץ לשטח. זה הכוח הישראלי, היהודי, הרצון להציל חיים והמטרה מקדשת את האמצעים".

יש פחד כשאתם נכנסים לבניינים ההרוסים?

"יש, אבל בשלבים האלה אנחנו לא שם. אתה מתמקד במשימה, כמו כשצריך להסתער. יש לי שישה ילדים בבית, ושתי נכדות, אבל אתה לא חושב על זה באותם רגעים. אתה רואה שם ילדים ופתאום כל ילד הופך להיות כמו הילד שלך. אתה רואה ילד ברחוב שאין לו כלום, לא אבא ולא אימא, זרוק ברחוב, ואני רואה בו את הבן שלי. זה מטלטל, כן. בשביל זה אנחנו מתאמנים ומתכוננים. אנחנו עוברים כל הזמן הכשרות, גם פסיכולוגיות. זה מאוד חשוב".

איך עבד שיתוף הפעולה עם הטורקים?

"בסך הכל, היה שיתוף פעולה טוב מאוד, עד כמה שאפשר היה מבחינתם. הם ניסו לעזור. לצערנו זה לא היה משהו רציני, אבל הם ניסו. מבחינת התושבים, צריך להבין שהם נמצאים במשבר מטורף. אין להם בית, אין בגדים, אין כלום. אז אתה מרגיש את הלחץ מתחיל להצטבר. הרגשנו את ההבדלים בין הימים הראשונים לימים האחרונים, כשהאנשים כבר רוצים לראות תוצאות. אם רוצים לראות את המשפחות שלהם, רוצים אוכל, רוצים לראות אם מנסים לחלץ את בני המשפחה. אתה רואה אותם מוציאים מהבתים כל מה שאפשר, שורפים כל פיסת עץ כדי להתחמם. היינו צריכים להבין אותם ולהכיל גם את התסכול שלהם. אבל התוצאה, כשכל יום אתה רואה שחילצת עוד מישהו ומגיע למספר של 19, זה ממלא לך את הסוללות".

במשימה מיוחדת, על הגבול הסורי

כאמור, לא רק סדיה ופנק היו תושבי העיר היחידים שיצאו אל טורקיה. תושב נוסף ממודיעין היה אור צפתי, שהשתתף במבצע לחילוץ ראש הקהילה היהודית וזוגתו בעיר אנתכיה, שאול וטונה ג'ונדי, שחולצו לבסוף מבין ההריסות ללא רוח חיים.

עם חזרתו לארץ כתב צפתי בדף הפייסבוק שלו: "איך מתארים גאווה? איך אפשר להסביר את תחושת ההצלחה לאחר 36 שעות במשימה מיוחדת, 180 ק"מ מבסיס האם של המשלחת הישראלית לטורקיה? מוקפים פליטים סורים, בעיר שחזרה לבראשית, לכאוס, למה שרואים רק בסרטים אפוקליפטיים והפך למציאות של מיליוני אנשים. עם מזון ל-24 שעות, ללא מיטות או חימום בקור שאין להסביר, ואי וודאות לצד אזרחים שמבקשים עזרה כל הזמן. כשאני חושב על זה, צה"ל הוציא משימה בסמוך לגבול הסורי, לחלץ את ראש הקהילה היהודית וזוגתו. במאמצים רבים ובקושי, ועם מחסור לוגיסטי ובמשימה שפחד התנוסס מעלינו שמא לא נצליח, במחשבות רבות על היכן האנשים היקרים האלו הגיעו בביתם במהלך רעידת אדמה, והכל מהקומה מלמעלה מכיוון שהבניין קרס על הקומה שאליה ביקשנו להגיע. והכל מתוך האמונה שאנחנו חייבים להוציא אותם משם ולהביא אותם לקבורה לפי חוקי היהדות. הייתי כותב פה עוד מכיוון שזו משימה חשובה וייחודית שאין לה תקדים, אך התמונות פה מעלות בי דמעות והכתיבה נעשית קשה בעייפות המצטברת. זכיתי להשיב למשפחה יהודית את הוריהם, להציג לתפוצה היהודית שיש לה על מי לסמוך, ולהראות לעולם את יכולותינו המקצועיות".

גם רס"ן ד', בן 34 ממודיעין, השתתף במשלחת הצה"לית אל אזור האסון. ד' משרת בחטיבת המבצעים בזירת עורף כראש מדור אופרטיבי בזירה, והיה אחראי על תכנון וגיבוש הפקודות המבצעיות שמסדירות את המענה הצה"לי לתרחישי הקיצון כדוגמת רעידת אדמה. בעברו שירת רס"ן ד' בכלל תפקידי הלוחמה בחטיבת החילוץ וההצלה, עד לתפקיד הסמג"ד, ואף לקח חלק במגוון משלחות סיוע, ביניהן המשלחת לפיליפינים ב-2013 לאחר סופת הטייפון.

השבוע סיפר רס"ן ד': "תפקידנו הוא לשלוט בכל אירוע וצורך שעולה מהשטח, לשקפו למטכ"ל ולגבש בתיאום עם כלל הגופים והארגונים הנדרשים את המענה המתאים". זה שאתה יודע מה עוברים המחלצים, מה הם רואים וחווים בשטח, זה מאפשר לך לקבל החלטות טובות יותר כגוף שליטה. כל דיווח על הצלחה כזו מרגש, במיוחד שאתה יודע כמה עוצמות כלים וגופים נדרשים כדי לחלץ אדם חי ונושם. זה נותן לנו המון דרייב להמשיך לאפשר את המעטפת המבצעית, ולתכנן את המשך המבצע כשהזמן רץ נגדנו".