מאז ה-7 באוקטובר עוטפת את הציבור הישראלי שמיכה דקה של אבל ויגון, וחשש מפני הבוקר העומד לבוא ועימו בשורת ה"הותר לפרסום". במקביל לתחושות הקשות של כולנו, יש בינינו כאלה שעבורם מלחמת "חרבות ברזל" פותחת מחדש פצעים שכבר נדמה כי הגלידו, גם אם תמיד יהיו שם איתם.
אמנם מודיעין עיר צעירה, אבל את חלקה בשכול היא מילאה גם לפני המלחמה הנוכחית. שוחחנו השבוע עם הורים שכולים "ותיקים", שאיבדו את בניהם במהלך שירותם הצבאי, שסיפרו על ההתמודדות עם התחושות הקשות שמעלה הלחימה והאבידות הכבדות, וגם מגלים מה חשוב שיידעו ויזכרו אותם הורים שכולים טריים במודיעין.
סרן נתן כהן ממודיעין נהרג ביולי 2014, במהלך מבצע "צוק איתן", שלושה חודשים לפני שעמד להתחתן. "כמובן שהמלחמה הנוכחית מחזירה אותנו 9.5 שנים לאחור", אמרה השבוע לימור כהן, אמו של נתן. "במלחמה הנוכחית שני הבנים שלנו גויסו למילואים: איתי הגדול בתפקיד תומך לחימה, ואוריה הבן הקטן שלנו נלחם בעזה בגדוד 46 של חטיבת השריון 401, גדוד בו הוא שירת בשירות הסדיר כלוחם, הגדוד של אחיו נתן הי"ד. אמרתי לאוריה שהוא צריך לסיים עד הניצחון את מה שנתן אח שלו התחיל ב'צוק איתן'".
יצא לכם לפגוש את ההורים השכולים החדשים?
"במהלך המלחמה הגענו לנחם הורים שכולים במודיעין ומחוצה לה, הורים שאנחנו לא מכירים. נכנסנו לבתים והצגנו את עצמנו. חלק מההורים שמעו על נתן הבן שלנו וזכרו את נסיבות נפילתו בקרב. חיזקנו ועודדנו את ההורים, נתנו להם טיפים שסייעו לנו להתמודד עם השכול. המסר העיקרי שלנו להורים הוא תבחרו בחיים. יש לכם עוד ילדים שצריך לדאוג להם, וגם לחזור מהר לשגרת החיים, להשתתף בקבוצות תמיכה שמשרד הביטחון מארגן להורים השכולים. הכאב תמיד יהיה איתנו, אך לא ניתן לכאב לשלוט בחיים שלנו".
הורה שכול עם "ותק" רב אף יותר הוא פיני בן אריה, שבנו סגן אמיר בן אריה מרעות נפל בקרב עם מחבלים באזור שכם בשנת 2003. "ביום הראשון של המלחמה לא היינו בארץ", מספר בן אריה, "נחתנו בישראל ביום רביעי. אני אחרי השתלת כליה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שנסענו לחו"ל מאז ההשתלה. הגענו לארץ ומיד נודע לנו על כמה משפחות שאנחנו מכירים שאיבדו את יקיריהם, משפחה אחת ממודיעין ומשפחה שהאבא היה קצין אצלי בעבר והבן שלו שהיה בשייטת נפל. הגענו לתוך כל הכאוס שהיה במדינה. זה היה מאוד מורכב, מאוד קשה ומאוד לא ברור. מאחר ואני פעיל מול בית יד לבנים ועם עמותת 'אור למשפחות', שיזמו פעילות למען המשפחות השכולות החדשות, הם פנו למשפחות השכולות הוותיקות בבקשה ללוות את המשפחות השכולות הטריות".
עם ותק של 20 שנות שכול הגיעו בני משפחת בן אריה אל לא מעט משפחות שכולות טריות ממודיעין. "היינו באירועים", מספר פיני, "פגשנו משפחות שכולות והיינו אצלן בבית. היינו בהלוויות של ים גלס, שהאח שלה נמצא בשבט הצופים שקרוי על שם אמיר, והיינו גם בהלוויה של נועה מרציאנו. ליווינו גם את המשפחה של לירן אלמוסנינו, שגדל ברעות ולמד בתיכון מו"ר, היה בשכבה של אמיר והוריו מתגוררים כאן עד היום. ליווינו גם את משפחת רוסו, שהבן שלהם אופק היה בשייטת ונהרג, ואת אבא שלו הכרתי מהצבא".
איך זה הרגיש לפגוש את מי שעובר כרגע מה שעברתם לפני שנים רבות?
"קשה מאוד להגיד למשפחות 'יהיה בסדר', כי לא יהיה בסדר. אבל, אתן לך דוגמה: הבחור שהיה אצלי בצבא שבנו נהרג, כשהייתי אצלו בשבעה נתתי לו חיבוק, ולפני שהלכתי אמרתי לו: 'אני מקווה שתעבור את זה בזיכרון ובאהבה של הבן, ושתדע שאנחנו כהורים עם האח של אמיר בחרנו בחיים'. וזהו, הלכתי. אחרי חודש הוא מתקשר אליי ואומר לי שהמשפט שלי מנקר לו בראש המון זמן, ושהוא חייב להבין איך עושים את זה. נסענו אליו, ישבנו ערב. אני חושב שקשה מאוד להעביר מסר של הורים שכולים ותיקים, אבל מצד שני יותר קל לתמוך כי אתה מבין איפה הוא נמצא. הם באו אלינו לקפה ועוגה וניהלנו שיחות נפש".
ואיך אתם מתמודדים עם הקושי שלכם בימים האלה?
"מרגישים רע, כמו כולם, בכל היבט. לכן הרגשנו צורך לעשות משהו והתנדבנו לפעילות של שמירה, בעיקר במחסומים במכבים ורעות. אי אפשר לברוח מהזיכרונות. אתה שומע סיפורי גבורה ומיד צפים בך הסיפורים שאתה סיפרת. לצערי, היום יש מאות סיפורים חדשים. התחושות הן קשות ולא פשוטות, אבל אתה צריך להפגין עוצמה נפשית, רגשית ואישית. ומצד שני, צריך להיזהר לא להתנשא מעל המשפחות 'החדשות' שלא יודעות מה נפל עליהן. קשה להגיד להם את זה, וצריך למצוא את המינון הנכון ולהימנע ממשפטים כמו 'תהיה חזק, זה יעבור'".
"מאז ה-7 באוקטובר – רגרסיה"
הפעם האחרונה שהעיר מודיעין ספגה מספר רב של חללים בתוך זמן קצר הייתה במהלך מלחמת לבנון השנייה, אי-שם ב-2006, שאחד מהם היה יניב בר-און, בן 19 וחצי בלבד בנופלו. אחותו הדס כתבה השבוע: "החיים הם עליות וירידות. החודשיים וקצת האחרונים מרגישים שהגענו לשיא ואין עוד לאן לרדת, ואז עוד 'הותר לפרסום' ועוד תמונה עם חיוך שמרסקת את הלב והנפש והגענו לשפל חדש. עברו 17 שנים, חמישה חודשים ויום אחד מאז שהעולם שלי התנפץ לרסיסים, מאז שאח שלי יניב נפל ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה".
עוד הוסיפה בר-און: "לקח לי מעל לעשור לחזור לחיות, להרגיש, לשמוח בלי נקיפות מצפון. הגעגוע, המועקה והחלל שלא ניתן למלא לא נעלמו לשנייה, אבל בשנים האחרונות הצלחתי איכשהו לחיות שלא על אוטומט. בהחלט היו עליות וירידות ויש תקופות בשנה שהן בלתי נסבלות. הזמן לא מרפא. מאז שבת השחורה לא אכפת לי מכלום. כל החושים כבויים. רגרסיה. כל תמונה מזכירה לי את אח שלי. כל חיוך, כל סיפור, כל משפחה וחברים. עולמות שלמים שהתנפצו. אנשים שאני מכירה שכבר לא יחזרו. המציאות הזאת קשוחה, אנחנו חיים בחלום בלהות".
עוד בן מודיעין שנפל במלחמת לבנון השנייה היה סמ"ר עוז צמח, מפקד טנק שנהרג בקרב גבורה וקיבל צל"ש לאחר מותו. צמח הוא בנו של חיים, יו"ר בית יד לבנים במודיעין, שמאז שהצטרף אל מעגל השכול הוא מוכר בזכות פעילותו הנרחבת בעיר ומחוץ לה. מאז שבת השחורה, מספר צמח, הוכפל מספר הנופלים תושבי העיר המונצחים בבית יד לבנים.
"זה לא עובר לידינו", אומר צמח השבוע על התמודדותו עם המלחמה הנוכחית. "כששואלים אותי מה שלומי, אני אומר 'איך שאתה מרגיש ועוד קצת'. זה כואב וקשה מאוד להסתכל וגם לחוות את המלחמה וגם את הנופלים. הלב נצבט ונחמץ. ההורים והאחים לא מבינים בשלבים האלה לאן הם נכנסים. אני תמיד אומר שהיהדות היא דת מאוד חכמה כי בשבעה מאות אנשים באים, ואלה שחוו את האסון קשה להם להבין מה קורה בזמן הזה כי הם מחובקים ברמות שלא הכירו קודם. ביום השמיני הם פתאום לבד, ומתחילים לשאול הרבה שאלות ומתמודדים".
לדבריו, ברמה הלאומית יש מענה ותמיכה, אבל זה לא מספיק. "אני אב שכול כבר 17 שנה. שאלו אותי הורים שכולים כל מיני שאלות וביקשו ממני כל מיני דברים. אני תמיד מספר שהלכתי לנחם משפחה שכולה, והאימא אמרה לי: 'תמיד הסתכלתי עליכם בהערצה וחשבתי איך אתם מסוגלים לחיות, והיום אני מבקשת ללמוד מכם איך חיים'. כאב שכול ותיק אני יכול להגיד שהשכול איתנו כל הזמן, אנחנו לא נשכח את היקר מכל שאיבדנו. זה כמו לחיות בשני מסלולים. זה כמו, להבדיל, קטוע רגל שהולך, הוא לא זוכר שיש לו רגל אחת. בתהליך הזה של שני המסלולים יש צמתים שהם מאוד קשים, כמו ימי ההולדת וימי זיכרון והאזכרה. אלה צמתים מאוד קשים שבהם זה חוזר כבומרנג".
מה אתה אומר להורים השכולים החדשים?
"שאלו אותי הורים שכולים איך זה יהיה בהמשך ומה יהיה, ואני אומר להם 'אל תצפו שזה יהיה יותר קל, זה יהיה יותר קשה'. בא אלי אב שכול מהמלחמה הזאת, ואמר לי: 'דיברתי איתך והדבר שהכי הושפעתי ממנו זה שאמרת שזה יהיה יותר קשה, כי החברים של הבן יתחתנו ויביאו ילדים ואנחנו נשארים מאחור'. החיים לא פשוטים. כל אחד מסתכל על החיים אחרת, אנחנו בחרנו בחיים. בחרנו ללכת על חבל דק. אפשר ליפול לבור השחור ואפשר לבחור בחיים. מה שאני אומר למשפחות זה שמה שנשאר לנו הוא לזכור שהוא איתנו ולדאוג להנצחה".
