"אלכס היה בן אדם של אור, בחור שתמיד אהב לשדר אהבה סביבו". במילים אלו ניסה השבוע תומר רונן ממודיעין לסכם את דמותו של חברו הטוב אלכסנדר אנוסוב, חייל מילואים בן 26 תושב העיר שנפל באמצע דצמבר בתקרית קריסת מבנה ברפיח, לצדו של תושב נוסף – רס"ן במיל' מושיקו רוזנוולד.
אנוסוב שירת בגדוד ההנדסה 7107 של חטיבת הנח"ל, היה בשנה ד' בלימודי הנדסת חשמל ומדעי המחשב, ועבד במחלקת התמלול בתאגיד השידור הציבורי. "אני ואלכס חברים מילדות", סיפר השבוע רונן למודיעין News, "גדלנו ביחד. הוא הגיע למודיעין בכיתה ג' מאשדוד עם המשפחה שלו ונהינו חברים מאוד טובים. הקשר היה טוב כל הזמן, אבל ממש התחזק אחרי השחרור מהצבא. היינו מדברים על הכל כל הזמן".
איזה אדם היה אלכס?
"אלכס היה בחור שתמיד אהב להחמיא, הוא כל הזמן עשה טוב. הייתי מביא אותו לחברים אחרים ותמיד היה יוצא שהוא גם נהיה חבר שלהם. הוא היה בחור ממש חתיך, גבוה, מטר ותשעים, שרירי, הוא אהב לצבוע את השיער, היו לו קעקועים ועגילים. בגדול, הוא היה בן אדם של אור".
פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר תפס את אלכס במהלך טיול בהודו. "אני התגייסתי", מספר רונן, "והוא היה בהודו. הוא דיבר איתי כל הזמן. אמרתי לו שאני נכנס לפעילות ומתנתק, אז הוא אמר 'אני רוצה לחזור לארץ'. הוא קיצר את הטיול בהודו והגיע לארץ למרות שלא קראו לו, וחיפש לאן להצטרף. בסופו של דבר הוא התגייס ונכנס לעזה. באחת ההפוגות מהמילואים טסנו ביחד לתאילנד והיו לנו הרבה שיחות. דיברנו על עד כמה זה שוחק בטירוף שלקחו לנו חצי שנה מתוך שנת הלימודים, והבנו שאנחנו עושים את זה בגלל שאנחנו מחויבים לדבר הזה, בלי היגיון".
לאחר שהשניים שבים מתאילנד מחכה להם צו גיוס לסבב מילואים נוסף. "אחרי הטיול כמעט שלא ראינו אחד את השני. פעם אחת הוא יצא הביתה וראיתי אותו. דיברנו ושאלתי אותו אם הוא מפחד, כי בסבב הקודם הוא היה בכמה מצבים ממש מסוכנים. באחד המקרים הוא הציל את המ"מ שלו מטיל נ"ט, הוא משך אותו אחורה. למ"מ יש עכשיו ילדה בת כמה חודשים. היו עוד הרבה אירועים של צרור לכיוון הראש ואירועים של חיים ומוות שהוא ניצל מהם. שאלתי אותו אם הוא מפחד והוא אמר לי 'כן, אני יודע שאני מפחד. מקבל את זה וממשיך הלאה'. זה משהו שאני מעריך בו, כי הרבה אנשים מתכחשים לפחד, במיוחד במלחמה".
עוד סיפר השבוע רונן כי עם הזמן הפחד התחלף בתחושת גאווה על מה שהוא עושה. "לפני כמה שבועות דיברתי איתו שוב, והבנתי ממנו שתחושת הפחד התחלפה באהבה למה שהוא עושה. סמכתי עליו כי הוא היה מקצוען אמיתי בכל דבר שהוא עשה".
"לפעמים שוכח שהוא נהרג"
על הפגישה האחרונה מספר רונן כי "לפני כמה שבועות הוא דאג לצאת מעזה, כי אחותי התחתנה והוא הגיע לחתונה ישר מרפיח וחזר לשם למחרת. אחר כך הוא יצא שוב, שבוע לפני שנפל, ועשינו סיבוב נוסטלגי במודיעין בברים הקבועים שלנו – שמבז ומורדן בר. דיברנו על זה שהנה עברו להם שש שנים מאז שהיינו בסדיר ואנחנו עדיין יוצאים לאותם ברים ומדברים על זה שחוזרים מחר לצבא. היה מאוד כיף. עד עכשיו מאוד מוזר לי לנסוע אליו ובמקום שהוא יירד אליי אני עולה אליו ויושב בחדר שלו שהוא לא נמצא שם".
איך נודע לך שהוא נהרג?
"חבר שלנו שנמצא בתאילנד התקשר אליי אחרי שאימא של אלכס התקשרה להודיע לו. לקח הרבה זמן עד שידענו בדיוק מה קרה, בגלל שפעולת החילוץ הייתה מאוד ארוכה. אלה ימים מורכבים, ללא ספק. הוא מאוד חסר לי. אני פותח את הטלפון ופתאום שוכח שהוא נהרג ומתלהב, ואז נזכר. אני מרגיש כמו בתהום עמוקה, כמו חור כחול באוקיינוס. זה משהו ששואב אותך לתחושה מאוד מוזרה".
כאמור, שני החברים הטובים היו בעיצומם של לימודים אקדמיים, שנקטעו שוב ושוב בשל המילואים. "דיברנו הרבה על הקורסים, בגלל כל המילואים מקבלים הרבה הטבות. אני רציתי מהר לצאת מהמילואים ולתפור כמה שיותר קורסים, אבל הוא כל הזמן היה בגישה אחרת. הוא לא רצה להשתמש בהקלות. הוא אמר שהוא רוצה להבין את הקורסים וליהנות מהם. הוא רצה ליהנות מהדרך. זה גם היה משפט שהוא אמר הרבה: 'יש ברכה בדרך, קודש במסע', של רביד פלוטניק (מתוך השיר "אמונה עיוורת". ר"ב). זה משפט שהוא האמין בו. אלכס אהב את החיים מאוד ואהב להרגיש את הדברים. הוא לא היה בחור עם אינסטגרם, לא היה ברשתות החברתיות. הוא היה הולך ומכיר אנשים דרך חברים ומקומות שהוא היה מטייל בהם לבד או עם חברים. הוא היה תמיד אומר שצריך לעשות דברים כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, אתה לא נעשה צעיר יותר וקו השיער לא הולך קדימה. זה היה המשפט שלנו בתקופה האחרונה".
מה תרצה שנזכור ממנו?
"אני לקחתי את העצה שלו, ליהנות מהדרך ולשדר אהבה לאנשים שאתה אוהב, כי אתה לא יודע מה יהיה בעוד דקה".
