הטראומה שחווה הציבור הישראלי מאז ה-7 באוקטובר היא כנראה הגדולה ביותר שחווינו אי-פעם, ונדמה כי גם גדולי המדחיקים מבינינו יתקשו להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה. בתוך הפצע הקולקטיבי העצום הזה ישנן כמובן גם משפחות והחטופים, וכל מי שהיה שם בעוטף עזה באותו יום, כאשר מניין ההרוגים ממודיעין והסביבה עומד כבר על 16.
מי שעומדות בחזית המקומית ומנסות לסייע למשפחות הנפגעים הן עובדות השירות הפסיכולוגי בעיריית מודיעין, העובדות הסוציאליות ועובדות אגף הרווחה. הן היו אלה שבישרו לתושבי העיר על מות יקיריהם, ישבו איתם בשעות ובימים הארוכים בהם שהו בחוסר ודאות, ליוו ועזרו בסידורי הלוויות, סייעו לבשר את הבשורה המרה לילדים במשפחה, טיפלו במשפחות העקורים שהגיעו להתארח בעיר, וגם סייעו לתושבים שנקלעו למצוקה נפשית כתוצאה מהמלחמה.
פגשנו אותן השבוע לשיחה ארוכה, בה הן מספרות כי בשבוע הראשון למלחמה לא אכלו ולא שתו. הן היו מגויסות 24/7 לסייע במה שצריך. רק עכשיו הן מתפנות להביט אחורה על השבועות שחלפו, ולנסות להבין את גודל האירוע. עכשיו גם תורן להסתייע בתמיכה שמספקת העירייה למטפלים עצמם, שגם הם זקוקים לסיוע בעיבוד האירועים הקשים.
מי שנכחו בפגישה הן: מירב קציר, פסיכולוגית וראש צוות בשירות הפסיכולוגי ובחירום; מאירה בן זקן, מנהלת השירות הפסיכולוגי העירוני; דליה אלבז, בשגרה עובדת סוציאלית בתחום הצרכים המיוחדים ובחירום חברה בצוות של אובדן ושכול ובשורה מרה; מרינה שדה, מנהלת אגף שירותי הרווחה בעירייה; יעל כהן, עובדת סוציאלית שעומדת כעת בראש צוות חמ"ל נפגעים; דניאלה בן משה, פסיכולוגית הפעילה כיום בצוות סיוע רגשי מרחוק; וספי רוזנברג, מנהלת צוות עובדים סוציאליים שכעת עסוקה בטיפול במכלול האוכלוסייה.
איך נראו הימים הראשונים מבחינתכן?
בן זקן: "כל הצוות הזה הועמד בחזית. העיר התארגנה מיד, כך שגם מכלול אוכלוסין יתחיל לפעול מול הקהילה וגם מכלול חינוך. לאף אחד לא היה ניסיון במצב חירום כל כך קיצוני כמו זה, והיה צריך לראות מיד מה צריך ואיפה, וכך עשינו".
שדה: "אנחנו מתרגלים כל השנה מצבי חירום. אנשים יודעים לאיזה צוות הם שייכים ויש סדר פעולות, וזה איפשר לאנשים להוריד את הכובע של השגרה ולהבין שאנחנו נכנסים למוד חירום, בין אם ברמה הארגונית ובין אם ברמה של תוכן על בסיס ניסיון מקצועי שיש כל השנה".
רוזנברג: "הייתה נתינה עצומה. כל אחד הבין שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול כדי שנוכל לעבוד. היינו צריכים בתוך זמן מאוד קצר לזהות את האוכלוסיות הכי פגיעות ולהתחיל לבנות דרכי פעולה. קודם כל מול החטופים, הנעדרים, החללים והפצועים, ששם נדרשנו להיכנס בתנאי אי-ודאות. אם בשגרה אנחנו רגילות ללכת לבשר את הבשורה המרה בליווי המשטרה, פה לא היה לנו את זה בגלל שגם למשטרה לא היה מספיק כוח אדם. לא הבנו בהתחלה באיזה כמות מדובר, ובאותם רגעים נאלצנו להתמודד גם עם זה. בשכול הצבאי היו המון מצבים של נעדרים וקציני הנפגעים ביקשו שאנחנו נגיע כי לא היה להם זמן, ואנחנו נדרשנו לתת מענה. התחילו להתפנות לפה משפחות ותושבים מתוך האוכלוסייה האזרחית שבתיהם נפגעו, או מתוך התופת, והיה צריך לתת להם את כל המענים. בנוסף, יש בתוך העיר תושבים שהם נפגעי חרדה וניצולים של המסיבה שהיה צריך לתת להם מענה. זה היה באמת מאמץ משותף של כל האגפים בעירייה. מהמוקד שקיבלו אינסוף שיחות, כל תחום הלוגיסטיקה שנרתם למאמץ, מנהלת אגף השירות שנתנה המון מענים לענייני הלוויות. הייתה התגייסות מטורפת של כולם".
דוגמה נוספת, ועצובה, להתגייסות כלל עובדי העירייה למשימות הדחופות היא כאשר גם מי שזה לא תחום הכשרתם לקחו על עצמם להגיע אל המשפחות השכולות ולבשר את הבשורה המרה.
בן זקן: "בדרך כלל אנחנו מגיעים רק בגל השני, אחרי שהם כבר מקבלים את הבשורה הראשונית. הפעם היינו צריכים לארגן מהר צוותים כאלה, והרבה עובדים נרתמו למאמץ, ביניהם מנכ"ל העירייה ועוד גורמים שהתגייסו למשימה הקשה הזאת. זה היה מדהים, מרגש וכואב לראות שכל מי שנמצא פה התגייס למשימה הקשה, עבר הכשרה מהירה ויצא לשטח ביחד עם אנשי המקצוע ברגע שצוות 'בשורה מרה' סיים את תפקידו, חיכו להם פסיכולוגיות שסייעו להתמודד עם המשימה הקשה. היו משפחות שהיו מאוד צריכות עזרה, והיו כאלה שהיו צריכות להיות לבד. אנחנו היינו צריכים להיות מאוד קשובים לאיפה המשפחה נמצאת באותו רגע".
אלבז: "נכנסנו כמודיעים למשפחות שעברו שכול אזרחי, נציג העירייה ושתי עובדות סוציאליות. בחלק מהמשפחות ההורים ביקשו עזרה בלספר לילדים. ממשפחה למשפחה זה כל כך שונה, לכל משפחה יש את הייחוד שלה. את רואה כמה משפחה אחת ממש זקוקה לנו, ויש משפחה אחרת שאוספת את עצמה. ההימצאות שלנו שם מאוד תורמת ואנחנו, ברגישות ובחושים שרכשנו במהלך השנים, יודעות לגלות את הרגישות עד איפה להיכנס, מזהות מי צריך אותנו יותר. אנחנו נכנסות לבתים של אנשים זרים ברגעים הכי אינטימיים והכי קשים שלהם, ועולות הרבה שאלות באותם רגעים".
בן זקן: "אחד הדברים שמאוד חשובים בהתמודדות בעת חירום זה לראות מהם הכוחות שקיימים למשפחה. זה מתבסס על כל הניסיון המקצועי שצברנו במהלך השנים. זאת תנועה מאוד עדינה. בנוסף, מההתחלה הבנו שגם האוכלוסייה בעיר כולה נמצאת בחרדה מאוד גדולה. יש פגיעה בחוויית המוגנות ונשבר האמון במנהיגות, שבא לידי ביטוי בין היתר בכל ההודעות של התושבים על קולות חפירה מתחת לאדמה שהם שומעים. לכן כל כך התרגשתי כשראש העיר לקח על עצמו לפגוש את כל המשפחות במעגל הפגיעות הראשון. היה פה אקט של מנהיגות".
רולטה רוסית
שלושה מתושבי מודיעין והסביבה נרצחו בשתי המסיבות שנערכו באותה שבת בדרום, ועשרות תושבים אחרים נכחו בהן וניצלו.
קציר: "היה מפגש עם כמה ניצולים, ואנחנו יודעים שחלק מהניצולים הולכים לחוות רונית, שם נובה העולמית נותנת להם מענה מדהים. נעשה מיפוי והצלחנו לאתר 15-20 ניצולים, שחלקם אמרו שהם לא מעוניינים בעזרה. יש כמה שהביעו עניין להשתתף בקבוצת תמיכה שתוקם בעיר. אין ספק שלחלק מהניצולים יש רגשי אשמה שהם מתמודדים איתן, כי זה היה סוג של רולטה רוסית. הם לא הבינו איך הם ניצלו מתוך החלטה שקיבלו באותו רגע. היו שם כל מיני החלטות שהיו מאוד גורליות, ואין ספק שהאוכלוסייה הזאת חוותה אובדן מאוד גדול. העובדה שהם משתייכים לאיזושהי קהילה, והקהילה הזאת אספה אותם, היא מאוד משמעותית".
איזה מקרה זכור לכן במיוחד מהחודש האחרון?
אלבז: "הייתה משפחה אחת שנכנסתי אליה כדי לספר לילדים שאימא שלהם נרצחה. זה היה רגע מאוד לא פשוט. היא נחשבה לנעדרת במשך כמה ימים, ואתה מגיע ומנפץ להם את התקווה בה הם נאחזו. הלכתי עם זה הביתה ועד עכשיו בא לי ללכת ולחבק אותם".
בן זקן: "הייתה שאלה לגבי רצון של משפחה לראות את הגופה, למרות שהגופה כנראה לא הייתה במצב טוב. חשבנו איך עוזרים להם ברגע הזה לקחת החלטה נכונה. היו כל כך הרבה דילמות שבחיים לא חשבנו שניתקל בהן. לקח לי רגע לאסוף את עצמי ולחשוב שעל מה שקרה בטבח הנוראי הזה הם לא יכולים לשלוט, אבל הם יכולים אולי לקבוע מה יזכרו ומה ייקחו איתם. אלה רגעים מאוד קשים. היה גם אירוע שמישהו התקשר כדי לשאול אותנו האם לספר לסבתא על הרצח של הנכדה שלה, ואנחנו הצענו תמיכה גם בזה".
אלבז: "פעם אחת, כשנכנסנו עם הבשורה המרה, מצאנו את עצמנו יושבים עם משפחה שמעלה דילמות שונות כמו איפה לקבור, איפה לשבת שבעה. המשפחות פשוט התקשו לקבל החלטות ברגעים האלה".
בן משה: "חוסר הוודאות זאת חוויה מאוד קשה למשפחות החטופים והנעדרים. אתה לא יכול להתאבל, ואתה לא יודע מה לעשות ומה לחשוב. יש חוסר אונים עצום, ובתוך זה אנחנו עוזרים להם להתמודד. איך לקיים שגרה בתוך חוסר הוודאות ואיך מתחברים לכוחות שלהם, כדי לעזור להם לא להיות לבד בתוך הדבר הזה".
קציר: "תוך כדי תנועה הבנו שלא נעזוב את המשפחות ונלווה אותן לאורך זמן. לכן הקמנו את 'צוות חיבוק', שנוצר כדי לתמוך במשפחות שנפגעו".
רוזנברג: "זיהינו כמה אוכלוסיות שהיינו צריכים להתמקד בהן, ובנינו דרכי פעולה לגבי כל אחת מהאוכלוסיות האלו. הקמנו חמ"לים שנתנו מענה למשפחות: חמ"ל אחד למשפחות הנפגעים, חמ"ל נוסף מיועד לטיפול במשפחות שמתארחות בעיר והוא פועל עד היום, חמ"ל לניצולי המסיבה. בנוסף, הפעלנו סיוע רגשי שמופעל מרחוק. כל תושב שהיה באיזושהי מצוקה יכל לפנות למוקד ולקבל סיוע".
"מקום בטוח זה מושג שברירי"
"מנגנון נוסף שפעלנו דרכו הוא מערכת החינוך", מסבירה בן משה. "אנחנו מלווים אותם ביום-יום ודרכם אנחנו בעצם יכולים לראות את הצרכים והקשיים של האוכלוסייה שלאו דווקא הייתה במעגל הראשוני, אלא כלל האוכלוסייה בהתמודדות מול המלחמה. מדובר בראייה של בניית חוסן, כי אחד הדברים שהבנו באירוע זה שיש לנו פה אירוע שהוא לטווח ארוך, ומתוך זה צריכים לראות איך בונים את המשאבים ואיך מייצרים חוסן באוכלוסייה".
בן זקן: "מיד כשהבנו שהיה טבח נוראי הבנו שכולם נמצאים בחרדה מאוד גדולה, עם קושי לישון בלילה וקושי לאכול, ואנחנו מבינים שיש זמן קריטי בו ניתן לאפשר איזושהי הקלה במצוקה ולעזור לאוכלוסייה להתמודד עם החרדה שהציפה את כולם. המטרה הייתה לבנות את האמון מחדש, עם נוכחות רצופה של גורמי הטיפול. אנחנו יודעים שעם הזמן רוב האוכלוסייה תיכנס לשלב של החלמה טבעית, ואנחנו מתחילים לראות את ההחלמה הזאת".
שדה: "להחלמה דרוש זמן".
בן זקן: "נכון, חלק מהאוכלוסייה לא מחלימים באופן טבעי, כי חלק מהם יפתחו פוסט טראומה, והחשיבה היא כיצד למנוע את זה".
כהן: "היה מדהים לראות איך המשפחות השכולות מודעות לצורך בליווי ותמיכה רגשית. הדבר שהתחיל כהתערבות ראשונית, סיוע ותמיכה, ולאט-לאט התהווה לקשר טיפולי משמעותי. אני יכולה להגיד ברמה האישית שהרגשתי שזאת ההתגייסות שלי. זה הדבר שאני יכולה לעשות כרגע כחלק מהמלחמה הזאת, והרגשתי מאוד משמעותית בתוך התפקיד הזה. ככל שעובר הזמן אני מתחילה גם להרגיש את הקושי מתוך זה שאתה חושב על המשפחות ומתחבר אליהן ונכנס לעולמן, וזה באמת מאוד קשה ותודה על הצוות של 'מי יציל את המציל' שסייע לי להתמודד עם כל זה".
רוזנברג: "לגלות את האנשים שנמצאים לידך תוך כדי הסיטואציה הזאת הדגיש עד כמה השלם עולה על סך חלקיו, וכמה כוח אדם איכותי עומד לצד התושבים. מעין תמונת מראה של התושבים שנמצאים כאן. זה מרגש ונותן תקווה כל יום מחדש".
שדה: "רמת המחויבות, ההתגייסות, המסירות והאנושיות שהאנשים האלה הראו הייתה ממש מרשימה. היה אפשר לראות איך האנשים האלה עומדים בחזית, ועושים את הדברים שהכי קשה לעשות ונוגעים בנושאים שהכי קשה לגעת בהם בצורה מעוררת השראה. זה הצו 8 שלנו, ועדיין לא סיימנו".
בן זקן: "קשה להגיד שאנחנו בהחלמה. אנחנו במלחמה קשה וכואבת, עם אוכלוסייה מדממת, ונמשיך כנראה לדמם בכל שלב במלחמה הזאת. העבודה שלנו לא הסתיימה. אין פה אחד שלא נמצא באחד ממעגלי הפגיעה, ואני רואה את התפקיד שלנו כמי שמחזיקים ברשת ביטחון. אני מקווה שהחורים ברשת לא גדולים מדי ושאנחנו מצליחים לתת מענה כמה שאפשר".
בן משה: "רואים את זה גם ברווחה, גם בשירות הפסיכולוגי וגם במערכת החינוך, שמנסות לייצר שגרה כדי לייצר את החוסן. אנחנו נעים כל הזמן בין המשך השגרה לבין מצב החירום. שירותי הרווחה סובלים כל השנים מייבוש תקציבי. המשבר הזה תפס אותנו בחוסר. יש עכשיו התגייסות ארוכת טווח וזה הזמן לשפר את הנושא הזה לטובת השירות הפסיכולוגי הציבורי, לבנות את כל התוכניות לטווח ארוך ולהמשיך לעשות את העבודה הכל כך חשובה שנעשית פה".
