שלושה שבועות לאחר שהגיעה הבשורה הקשה כי רב"ט נועה מרציאנו שנחטפה ב-7 באוקטובר נרצחה בשבי חמאס, פרסם השבוע העיתון לאישה קטעים מיומניה האישיים. עדי מרציאנו, האם השכולה, סיפרה: "בשבעה עליתי לחדר שלה עם חברה ממטה החטופים, וסידרנו אותו קצת. ידעתי שהיא כותבת משהו, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, ופתאום מצאתי 'פנקס תודה' ועוד יומנים".
עוד הוסיפה מרציאנו כי "אני לא מתפלאת על כך שהיא כתבה תודה על הדברים הקטנים של החיים. היא הייתה ילדה בוגרת לגילה, ששמה לב לאחר ותמיד רגישה למי שעצוב".
מתוך יומניה של עדי מרציאנו:
15.4.2023, יום לפני הגיוס
קצת קשה לי לדעת במה להתחיל… אני בכלל חשבתי שהפעם הראשונה שאכתוב בך תהיה מחר – ביום הגיוס. אבל משום מה לא הצלחתי להתאפק. השעה 13:35 ואני ממש באריזות אחרונות (למרות שכבר סיימתי אתמול).
הבוקר התעוררתי עייפה… אתמול יצאנו לחגוג את הגיוס שלי. מלא חברים הבריזו, אבל עדיין היה כיף. הם נתנו לי טיפים, המון טיפים, אבל עדיין אני מרגישה שלא סיפרו לי כלום. אני האחרונה שמתגייסת… קצת מוזר. מעניין איך יהיה מחר. האם הבנות לחדר יתחברו כבר בלילה הראשון, כמה קשה תהיה הטירונות ומתי אני אפסיק להשתמש ביומן הזה?!
התיק מאוד כבד… מקווה שלא יהיה לי קשה לסחוב אותו. אני ממש מקווה שלא שכחתי כלום. למרות כל החששות, אני ממש מחכה להתגייס. חיכיתי לזה כל חיי, אפילו אם בחודשים האחרונים היו לי רגעי משבר קשים מאוד… אני פשוט לא יכולה לחכות!
כאן אסיים… אעדכן אותך מה היה,
ושיהיה לי בהצלחה!
29.4.23, שבת ראשונה בבסיס
שלום יומן יקר,
הנה אנחנו בנוהל שבת ראשון שלנו! שבת ראשונה מיני רבות! השבוע היה קשה. מאוד. למדנו על מפות ונשקים ואז הגיע יום הזיכרון. צפירה ראשונה על מדים.
לצערי היה לי ממש קשה. הייתי בתורנות ובקושי נתנו לנו לשמוע את הצפירה, שזה, לציין – להיות בטקס! זה עבורי היה רגע שבירה ראשון השבוע. ביום הזיכרון דיברנו הרבה על חברות שלי ועל אנשים שאבדו. ואז, כאילו כדי להזכיר לי שהכול בסדר ולא נפלנו (מנטלית), ואם כן, אנחנו ממשיכות לקום – הכיסא שישבתי עליו נשבר! הייתי הבדיחה היומית, אבל נורא נהניתי וצחקתי גם אני.
יום אחרי, יום העצמאות, היה לפי דעתי מהימים הכי כיפיים שהיו לי בצבא עד עכשיו, למרות שהייתי בתורנות שוב. ישבנו ביחד, ריכלנו, צחקנו ונהנינו ברמות. באותו יום קיבלנו את הנשקים ויום אחרי הלכנו למטווחים – יצא שסחבנו המון באותו יום, כי התנדבתי ונידבו אותי הרבה. במטווחים עצמם היה ממש כיף. בהתחלה השתמשתי בכלל בעין הלא נכונה, אבל ברגע שעליתי על זה הצלחתי לירות. באותו יום קמנו בחמש והלכנו לישון רק באחת, אז יצא שהתפרקתי.
בכיתי מעייפות, מכאב, מגעגוע שהיה לי לבנות ועוד. יום אחרי, יום שישי, היה טוב יותר. ההתארגנות לשבת, הארוחה ביחד, הקידוש, הכל היה כל כך מושלם. אפילו שרנו ובירכנו 'המוציא' בעצמנו!
אני מתפללת שכל שבת שאשאר תהיה ככה!
נשארו לי רק שמונה ימים עם הבנות המדהימות האלה, מקווה שאצליח לנצל כל רגע.
אה, ולנשק שלי קוראים דודו.
בקורס תצפיתניות, כותבת למפקדת שלה
הקשב המ"מ, כרגע אני נמצאת בהמתנה לראיונות במיון חנית, ורציתי להתחיל מלהודות על ההזדמנות.
כבר הרבה שנים אני שואפת להגיע לקריירה צבאית, והרבה זמן אני מתכננת ומכינה את עצמי להיות, או לפחות לנסות להיות, החיילת הכי טובה שאני יכולה להיות (חוץ מהקטע הפיזי).
בטירונות זה הגיע לי, משום מה, קל מאוד. הרגשתי שאני יכולה להציג את עצמי ולהיות מי שאני ולהיות דומיננטית וחברותית ברמה מאוד מאוזנת. עכשיו עם המחלקה החדשה אני מרגישה שאני פחות מצליחה להביא את עצמי ולהציג את מי שאני לכל הבנות. לשמחתי הצלחתי להתחבר לכמה וכמה בנות שכנראה בלעדיהן היה לי מאוד קשה.
גזרת עזה היא גזרה שאפילו לא חשבתי עליה, ואפילו לא כל כך רציתי אותה. כשקיבלתי את הגזרה מאוד הופתעתי והיה לי קשה גם עם העובדה שבסך הכול נשארתי לבד במחלקה… עם הזמן גם התחברתי ונקשרתי יותר (כאן מופיעים שמות הבנות, אמ"ר), שזה גם דבר להודות עליו.
אתמול הגיע הרגע שהכי חיכיתי לו והתחלנו ללמוד על הגזרה, ולמען האמת מאוד התלהבתי מהמשמעות הגדולה והתפקיד החשוב שיש לתצפית בגזרה. עכשיו אני ממש מחכה להמשיך וללמוד עליה עוד, ובכללי את התפקיד.
כרגע אני די בלחץ מהראיונות – בגלל שיש כאן כל כך הרבה בנות מדהימות, ובגלל שאני כל כך רוצה להתקבל – עד עכשיו לא חשבתי על זה יותר מדי, ויותר על פיקוד, אבל כשההזדמנות הגיעה ממש התלהבתי…
אני די בלחץ, למרות שמהשמירה בש"ג שהייתה לי מאוד נהניתי. מקווה שאצליח יותר להתחבר לבנות ולהכיר עוד בנות ובכללי לעבור את הקורס בהצלחה ובהנאה.
שמחה להתחיל את הפרק החדש ומודה לך שאתה מלווה אותי.
שבוע טוב,
נועה מרציאנו.
23.5.2023
הקשב המ"מ,
רציתי לספר לך על פנקס שהולך איתי לכל מקום כבר שנתיים – פנקס תודה. פנקס תודה הוא פנקס שבו אתה מודה על דברים שאתה רוצה להודות עליהם ביום־יום. זה יכול להיות דבר גדול, כמו שיש לך אחים ואחיות, או דבר קטן, כמו התארגנתי בזמן הבוקר.
פנקס התודה הוא פנקס לזכרו ולעילוי נשמתו של אבינועם דוד כהן, מפקד בחיל התותחנים שנפל מקורס קצינים ונפל בתשרי 2017 בזמן פעילות מבצעית בגולן. לאחר מותו מצאו פנקס ירוק בן יותר מ־110 עמודים וכולם מלאים בתודות. השבוע יותר מכל שבוע עד כה לדעתי הייתי צריכה להודות על דברים.
אם זה שהחלפתי מישהי בשמירה ועשיתי את זה טוב, אם זה שמישהי החליפה אותי בשמירה כשאני לא הרגשתי טוב, אם זה שהחברות במחלקה ובחדר דאגו לי, אם זה שהיה לי עם מי לאכול ארוחת בוקר, אם זה שאת היום הכי קשה השבוע העברתי עם חברה טובה שהצלחתי להתקרב אליה יותר ואם זה שהצוות עזר לנו בפירוק מכולות.
דווקא כשקשה צריך למצוא נקודות אור שיעזרו לנו להתמודד עם הקושי וזו הייתה אחת מהנקודות האלו – התודה.
סיום הקורס
הקשב המ"מ
איך אפשר לסכם קורס שלם?
הכול התחיל כשציפיתי לקבל מצרים וקיבלתי עזה ומעט נשבר לי הלב. אבל אז הבנתי את היתרונות והיופי שבעזה והמשמעות העצומה.
הייתי חולה בימים הראשונים והרגשתי שממש נהרס לי הרושם הראשוני, אבל גם משם הצלחתי לעלות ולהכיר המון חברות והיום אני כבר מחוברת כמעט לכל המחלקה. אחרי היה שבוע האדומים, שאליו ניסיתי להגיע עם כמה שיותר אנרגיות. הייתי ברמפה, במדיח, בשמירות, בהקפצות, קצת בכ"כ (כיתת כוננות, אמ"ר), באפסנאות ובמה לא. גם בשבוע הזה חליתי ועלו חששות בקשר לקו. דיברתי עם המפקדת ואיתך בשמירה וקצת נרגעתי. בסך הכול השבוע הסתיים ממש בטוב והתגבשנו יותר, המחלקה והפלוגה…
מאוד התלהבתי מהעמדה שקיבלתי והצלחתי ללמוד אותה טוב ומהר. נורא נהניתי גם ללמוד עם הבנות שאיתי בחמ"ל ולהכיר אותן יותר. התחילו גם האימונים… כמו שאמרתי, אני קצת חוששת שלא אצליח להוריד את הזמנים שלי בכש"ג (כושר גופני), ולצערי הצלחתי לשפר רק בעשרים שניות. אני מנסה להמשיך לשפר ולהתאמן בקו. מקווה שאצליח כדי שאוכל להיות מפקדת.
אם כבר העליתי את עניין הקווים, ממש שמחתי לעלות סוף סוף ולראות את האווירה בחמ"ל, אבל עם זאת, באותו יום שינו לי את העמדה ועכשיו עליי ללמוד אותה מחדש. יש לזה המון יתרונות, ואני דווקא מרוצה, בכל מקרה אני מאמינה שהכול לטובה ובאמת בזכות ההחלפה התחברתי יותר לרותם שעזרה לי מאוד. יש עוד המון שעזרו לי בדרך, כמו מיה שרצה איתי את הכש"ג האחרון, גילי שמעלה את מצב הרוח ומאוד מצחיקה אותי תמיד, עמית שתמיד דואגת לי וקורן שתמיד איתי.
יש לי עוד זמן לכתוב, אז אכתוב לך על המסע שהיה היום בבוקר. האמת – ידענו שאין קטיף ובכל זאת הופתענו. היה ממש כיף במסע והיה לי את רוני שדחפה אותי ואני דחפתי אותה בעליות, מה שממש עזר לי והעלה לי חיוך. מאוד התרגשתי בטקס והופתעתי מהעזרה של המפקדת, אבל מהר מאוד שמחתי. היא המפקדת שלי עוד מהטירונות ועברה איתי כל כך הרבה, שלא יכולתי שלא להתרגש. מחכה לעלייה אל הקווים לשבור דיסטנס, שאוכל לדבר איתן ולשתף בחוויות. מודה לך שוב על הכול – מתחילת הטירונות עד סוף הקורס על שעוררת בי השראה ותמכת בי.
