אחת האמירות שחזרו על עצמן הכי הרבה מאז פרוץ המלחמה היא "את הטובים ביותר אנחנו מאבדים", אמירה שככל הנראה רלוונטית גם במקרה של רס"ן יניב קולא, החלל האחרון של מודיעין שנהרג לפני כחודש, לאחר הפסקת האש.
קולא, בן 26 בנופלו, הספיק בחייו הקצרים להדריך בתנועת הנוער לילדים עם צרכים מיוחדים "כנפיים של קרמבו", לתרום מח עצם ולהשתתף בתוכנית מנהיגות לבני נוער, הוא היה תלמיד מצטיין שגם לימד את עצמו לנגן, עשה טריאתלון, סיים מסלול ביחידת דובדבן היוקרתית, פיקד על פלוגה והתייחס לחייליו כמו אל ילדיו, ואפילו נהג להשמיע להם שירי ארץ ישראל מפעם.
רב הישיבה התיכונית במודיעין, בה למד קולא, אמר עליו כי "יניב היה אדם רציני ומנהיג כבר בילדותו, שתמיד חיפש איך לתרום מעצמו ולעשות דברים ערכיים".
הביא אור לכל מקום
את בית הוריו של קולא, אורן ודגנית, מעטרות תמונותיו של הבן שנפל, לצד ספרי זיכרונות המונחים על השולחן, דגל הפלוגה בחטיבת הנח"ל עליה פיקד ודגל ישראל ענק עליו חתמו בני נוער שהגיעו לנחם. וביניהם מסתובבת גם ויסקי, כלבת המשפחה, ספק מנחמת ספק מחפשת נחמה לעצמה.
ההורים השכולים מספרים כי למרות שסיים בהצלחה את המסלול הארוך והמפרך של יחידת דובדבן, לאחר שיצא לקורס קצינים תחת הקצאה של חטיבת הנח"ל הוא הודיע כי התאהב בחטיבה ולא ישוב ליחידה המובחרת. אירועי ה-7 באוקטובר תפסו את קולא בעת שהיה בלימודים במסגרת המלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי). "זה היה בספטמבר 23', ובאוקטובר פרצה המלחמה. הוא היה איתנו בשמחת תורה אבל לא הצליח להישאר בבית, ולמרות שהוא לא היה מסופח לנח"ל הוא פשוט התייצב", מספרים אורן ודגנית. "הגדוד שלו היה בחברון ואחרי שבועיים הם נכנסו לחמישה חודשים לעזה. הוא עשה און אנד אוף בעזה במשך שמונה חודשים, ואחר כך הוא סיים את המלט"ק ובאוגוסט 25' חזר לגדוד 932 וקיבל את פלוגת החוד. הוא הספיק להיות מ"פ שלושה חודשים לפני שהוא נהרג".
את נטע, אשתו, הכיר קולא בתנועת הנוער כשהיה בן 16, והיא בת 14, ומאז היו יחד עד ליומו האחרון, כאשר שלוש שנים קודם לכן התחתנו. "היה להם סיפור אהבה גדול", מספרים הוריו, "הוא היה מאוד יפה, כבר מגיל קטן, והוא הספיק מה שבן אדם בן חמישים לא מספיק – לעשות תואר, להתקדם בצבא. הוא היה ילד שנדבקים אליו בכל מקום. כשהוא נכנס לכל חדר הוא היה מביא אור לתוכו. אנשים באו להתייעץ איתו, הייתה חשובה להם הדעה שלו. רב מהישיבה סיפר בשבעה שכשיניב היה נכנס לחדר הוא מיד היה נהיה מרכז המעגל והיה מלהיב את כולם. הוא היה מאוד חברותי והיו לו הרבה חברים, גם מהצבא וגם מהמלט"ק. כולם היו פה לאורך השבעה. הם הגיעו בכמויות".
לאחר נפילתו של קולא התפרסם ברשתות הנאום שנשא בפני חייליו כאשר נכנס לתפקיד המ"פ, במקומו של המפקד הקודם דביר רווח שנפל במלחמה. "בנאום הפתיחה שלו הוא ציטט את רווח", מספרים הוריו, "הוא מאוד אהב את הצבא, אבל הייתה לו גם ביקורת והוא מאוד רצה לשנות דברים. הוא לא פחד להגיד את מה שהוא חושב למפקדים שלו, גם אם זה היה סותר את מה שהם חשבו. לא פעם ולא פעמיים היו לו ויכוחים איתם והם מאוד העריכו אותו על זה. מפקד מכללות המלט"ק הגיע לשבעה ואמר שיניב ישב איתו באירוע והטיח בו ביקורת בפנים. הוא לא פחד לדבר והיה לו חשוב מאוד ללכת עם האמת שלו".
על שירותו בפלוגה, אותה ירש במצב משבר, מספרים ההורים כי "בהתחלה הוא רצה להגיע לבא"ח, לבסיס הטירונים, כי הוא חשב ששם הוא יוכל לתרום יותר, אבל מהרגע שהמג"ד הטיל עליו את התפקיד הוא לקח אותו עם כל הלב. הפלוגה הייתה מפורקת אחרי שרווה נהרג. יניב סמך עליהם והחדיר בהם גאוות יחידה שהייתה חסרה. הם לא מפסיקים לדבר עליו ומגיעים אלינו פעם בשבוע. הוא השאיר עליהם רושם עז בשלושת החודשים שהוא היה שם".
עוד מאפיין לא שגרתי לאדם ולמפקד שהיה קולא הוא דווקא חיבתו לשירים של פעם. "זה מאוד לא אופייני לנוער של היום", אומרת האם דגנית, "יניב מאוד אהב את השירים של פעם. הוא היה עושה לחניכים מד"סים עם רמקול ומשמיע להם שירים של יהורם גאון, אילנית וחווה אלברשטיין, שירים שהחבר'ה האלה לא מכירים. זה היה מאוד חשוב לו שהם יכירו את השירים האלה. גם כשהוא היה נוסע איתם הוא היה עושה להם חידונים על השירים של פעם. הם לא הבינו מאיפה הוא מכיר את כל השירים האלה. הוא הכיר אותם מהבית. בכל ערב שישי אנחנו יושבים, פותחים ספרי שירים של אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב או שלמה ארצי, ושרים ביחד".
"הוא מאוד שמח על התפקיד שקיבל ולקח אותו בשתי ידיים", סיפרו השבוע, "במשך כל התקופה, שלושה חודשים, הוא היה בעיר עזה וברפיח. הם עשו פעילויות ליווי, פעילויות של חיפוש אחרי חטופים, חיפוש אחרי אמל"ח ועוד".
כמה דאגתם?
אורן: "אני הייתי בטוח שלא יקרה לו כלום, הוא תמיד ידע למצוא את הדרך ולפתור את הבעיות, אבל דגנית מאוד דאגה. כשהגיעה הפסקת האש יניב אמר שבעצם אין בכלל הפסקת אש, כי כל הזמן נמשך הירי. באותו הזמן הוא היה ברפיח והיה אמור לצאת הביתה ביום שני, אבל הוא לא הספיק כי הוא נהרג ביום ראשון".
לאחר נפילתו תרמו הוריו ואשתו של קולא את איבריו, והוא הובא למנוחות בהר הרצל בירושלים. "זה היה הרצון של נטע אשתו", מספרים הוריו, "היא אמרה שזה מה שהוא היה רוצה".
איך אתם מתמודדים עם האובדן הגדול?
"צפים, אפ אנד דאון, חיים מדקה לדקה, משעה לשעה. אין תכנונים לטווח ארוך. אנחנו מוקפים בחברים ובמשפחה. כל הזמן שואלים אותנו מה אנחנו צריכים, ממש עוטפים אותנו כל הזמן. חזרנו לעבוד מיד אחרי השבעה. זאת הדרך שלנו להתמודד עם הדברים".
מה אתם רוצים שנזכור ממנו?
"את טוב הלב שלו, את הכריזמטיות שלו, את האהבה שלו לזולת, את זה שהוא ראה גם את השונה באור טוב. לא מזמן הוא ראה ברחוב חייל חרדי מפלוגת חשמונאים, והיה לו חשוב לקום ולהגיד לו כמה טוב שהוא עושה את התפקיד הזה. בסטיקר שהוצאנו לזיכרו כתבנו את המשפט שהוא היה אומר: 'כולנו ראויים'. זה מלמד עליו הרבה. הוא לא אמר 'שנהיה ראויים' אלא 'כולנו כבר ראויים'. הוא ראה את כולם כשווים והתאמץ למצוא את הטוב בכל אחד. מיד כשהוא נכנס לתפקיד הוא ביקש לקבל את רשימת החיילים, כדי לדעת את הבעיות שלהם. חלק מהחיילים היו בבית והוא הצליח להחזיר לפלוגה 15 חיילים. הוא הצליח להחזיר להם גאוות יחידה. הוא התייחס אליהם כאבא, וכמו שהוא אמר לאשתו: 'תכירי, אלה 70 הילדים שלנו'".
"מאוד הפריע לו", הם מוסיפים, "שכשהוא נלחם שם לצד החבר שלו הוא לא הסתכל על מוצא או על דעה פוליטית, וכשהוא יצא החוצה והתחיל לשמוע את השיחות המקטבות ושמע את השנאה בין הצדדים, זה היה מאוד קשה לו".
התחלתם לחשוב על הנצחה?
"כמובן. קודם כל, נרצה לעשות מצפה לזיכרו באזור מודיעין. זה מאוד מייצג אותו – לעשות פק"ל קפה באיזשהו מקום. זה בדיוק הוא. עשינו לו סטיקרים ואנחנו מדביקים אותם בכל מקום. יש לו חברים מדובדבן שרוצים לעשות משהו להנצחתו. הראש עובד כל הזמן איך להנציח אותו. אנחנו רוצים שהוא לא יישכח, רוצים שיידעו לחוות אותו גם מי שלא הכיר אותו, יש הרבה צעירים שרואים בו מודל. לשבעה הגיעו ילדים מתוכנית כושר קרבי כי הם ראו סרטון שלו, והגיעו גם ילדים משדרות שפגשו את יניב כשהוא היה בשבעה אחרת ודיבר שם ומאוד הרשים אותם. הם זיהו אותו מהתמונה והגיעו לשבעה. אחרי השלושים נחליט לאיזה כיווני הנצחה אנחנו הולכים".
