למעלה מ-800 חיילים וחיילות נפלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ובאופן טבעי רבים מהם הותירו מאחור לא רק הורים ובני משפחה אלא גם בני ובנות זוג. בניגוד לאלמנות צה"ל ה"רשמיות", אותם בני ובנות הזוג של הנופלים מוצאים את עצמם בסיטואציה שונה לחלוטין. אמנם הם אהבו וחלמו על עתיד משותף, אבל הם גם אינם מוכרים בשום אופן בידי המדינה.
שנה וחצי לאחר פרוץ המלחמה שוחחנו השבוע עם שלוש "אלמנות בלי טבעת", בנות זוגם של נופלים תושבי מודיעין, שמנסות כיום בעיקר לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה, בידיעה שזה מה שאהוביהן היו רוצים. במקביל, שלושתן מספרות על העוגן שמהווה עבורן עמותת "הותיר אחריו חברה", שפועלת למען בנות הזוג.
"הרגשתי כמו רוח רפאים"
אדר מושאוף, בת 20, הייתה חברתו של עמית מוסט, חובש בסיירת הנח"ל שנלחם במוצב סופה ב-7 באוקטובר ונפל לאחר שהתעקש לצאת ולטפל בפצועים. "הכרנו דרך חברה הכי טובה שלי", סיפרה השבוע מושאוף, "היא בדיוק יצאה עם חבר הכי טוב שלו. יום אחד היא הזמינה את כל החבורה אליה הביתה ויצא לנו לשבת לדבר, והיה ממש קליק מהרגע הראשון. יומיים אחרי זה התחלנו לצאת ותוך שבוע כבר הפכנו לזוג. אני הייתי בת 16 והוא היה בן 17. היינו שלוש שנים וחצי ביחד. היו מלא התמודדויות – בית ספר ואחר כך כשהוא התגייס לקרבי – אבל התגברנו על הכל"
"התקשורת בינינו הייתה טובה בטירוף", היא מוסיפה. "כבר ביום הראשון שנפגשנו דיברנו במשך שש שעות. משהו מטורף. וככה זה המשיך לאורך כל הזוגיות שלנו. התקשורת בינינו הייתה מדהימה, תמיד שיתפנו אחד את השנייה בהכל. זה מה שעשה אותנו טובים ביחד. היינו זוג דביק בטירוף, כל הזמן ביחד. כולם ידעו שאין עמית בלי אדר ואין אדר בלי עמית. כל הסופ"שים היו מוקדשים אחד לשני. זה היה הכי כיף בעולם. בשבילי, הוא היה הדבר הכי מושלם שיש. הוא היה מצחיק בטירוף, חכם בטירוף. הוא היה עם לב מזהב שנשלח משמים. טהור עם כוונות טובות תמיד. הוא היה באמת בן אדם מאושר, ככה ראיתי אותו מהרגע שהתחברנו. כשהוא התגייס בהתחלה ממש חששתי, זה הלחיץ אותי, אבל שמחתי בשבילו. הוא דאג להרגיע אותי תמיד ולהראות לנו שהוא שולט במצב".
איך גילית שהוא נפל?
"גילינו שהוא נפל ביום שני, שלושה ימים אחרי שהכל התחיל. אימא של עמית סיפרה לאימא שלי, והיא סיפרה לי. בכל שלושת הימים האלה עד שהודיעו לי הרגשתי חוסר מנוחה, לא היה לי אוויר ולא הצלחתי לתפקד בשום צורה. אחרי שסיפרו לי הרגשתי כמו רוח רפאים. הייתי בהלם".
ואיך את מתמודדת מאז?
"אני יודעת שכל אחד מתמודד בדרך שונה. לי מאוד קשה ביום-יום. לאבד את עמית מבחינתי זה לאבד את כל העולם, את כל מה שאני מכירה. זה היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות. הוא חסר לי בהכל. אפילו עכשיו, כשאני בחופשה, זאת לא באמת חופשה. אני חושבת עליו כל רגע. כואב לי שהוא לא פה, כואב לי שאני לא יכולה לדבר איתו. הוא באמת חסר לי בכל רגע ביום שלי. הוא בראש שלי כל הזמן. כל דבר מתקשר אליו. זה באמת הכי קשה בעולם".
לפני כחודשיים השתחררה מושאוף מצה"ל. "אני לא עושה הרבה בינתיים", היא מספרת, "החלטתי לנסוע קצת להתאוורר בטיול עם המשפחה, שנקבע הרבה לפני שזה קרה. זה מרגיש בזמן ההתאווררות הזאת. יש את העמותה 'הותיר אחריו חברה' שאני מקבלת טיפול פסיכולוגי דרכם, ויש להם גם קבוצות תמיכה של בנות זוג. זה ממש עוזר".
האם היית מצפה ליותר הכרה מצד המדינה?
"אני פחות מתעסקת בזה. אני כן חושבת שזה לא פייר, כי בסוף היינו הדבר הכי קרוב אחד לשני ובסוף הוא היה הדבר הכי חשוב בשבילי ואני בשבילו. אז כן, זה לא פייר, אבל אני משתדלת שלא לחשוב על זה כי לא אוכל להמשיך לנשום".
גם עדי הראל פשטה את המדים לאחרונה, ואת השיחה עימה אנו מנהלים כאשר היא נמצאת בתאילנד. הראל, בת 23, קצינה בקבע לשעבר, הייתה בת זוגו של יונתן סביצקי ממודיעין, לוחם יחידת אגוז המובחרת שנפל בקרב במוצב כיסופים ב-7 באוקטובר.
"הכרנו בגיל 17 בכושר קרבי במודיעין", מספרת עדי, "שנינו גדלנו בעיר. היינו ביחד ארבע שנים, מגיל 17 עד גיל 21. זאת הייתה ממש אהבה ממבט ראשון. ראיתי אותו וממש נשביתי בקסמו, ואחרי שבוע כבר יצאנו והיינו ביחד באופן רשמי. תכננו להתחתן, תכננו להקים בית ביחד. זה היה מאוד ברור שזה הולך לשם. שנינו היינו בצבא, התגייסנו בהפרש של כמה שבועות אחד מהשני, הוא ליחידת אגוז ואני לתותחנים. לא היינו הרבה ביחד בתקופה של הצבא, שנה וחצי לתוך הקשר. עברנו הרבה אתגרים בשירות הצבאי".
"ב-7 באוקטובר", היא נזכרת, "שנינו הוקפצנו, כל אחד ממקום שונה. אני לא ידעתי שהוא נהרג באותו יום, הודיעו לי רק אחרי שהודיעו למשפחה שלו. הוא היה באיו"ש והוקפץ לדרום. באותו היום הם הגיעו למוצב כיסופים, הוא והצוות שלו, והתחילו להילחם כדי לחלץ את המוצב אחרי שלוחמי גולני נפלו וחלקם יצאו ליישובים באזור. כשהם הגיעו הם הצליחו להציל את המוצב, אבל בשש בערב הוא נפל מירי של מחבלים בזמן טיהור מבנים וחילוץ של שתי תצפיתניות מהמגורים".
כמו מושאוף, את הבשורה המרה מקבלת בת הזוג של סביצקי רק כמה ימים לאחר האירוע. "הייתי במרחב פריסה בעוטף", היא נזכרת בכאב, "המפקדת שלי הודיעה לי, אחרי שקצינת נפגעים לא מצאה אותי בבית. אחרי שהודיעו לי חזרתי הביתה ומאז אלה החיים שלי".
איזה בן אדם הוא היה?
"יונתן היה בן אדם מאוד שמח ואדיב, מאוד אופטימי, הוא ראה דברים בצורה מאוד שמחה והקרין הרבה אור כלפי כולם. אחד הדברים שהיו לי הכי קשים זה שהרבה פעמים זה נשמע קלישאתי כשמדברים על נופלים. זה מאוד הכעיס אותי שהוא נשמע כמו קלישאה. גם היום זה ככה כשאני מדברת עליו והוא נשמע ככה, אבל אני יודעת שגם בחייו הרגשתי מאוד ברת מזל שהוא בחיים שלי. כשהוא היה בסביבת אנשים הוא היה מקרין הרבה שמחה. היה לו מאוד אכפת מכולם. הרבה מהחברים מהצבא שלו מעידים שרמת האכפתיות שלו גם כלפי אנשים שהוא לא הכיר הייתה מאוד גבוהה. הם היו מאוד מופתעים מרמת האכפתיות שלו. הוא היה מאוד מצחיק, מאוד חכם. היה לנו קשר מאוד חזק. הוא הכיל אותי בצורה מאוד טובה. הייתה לנו אהבה מאוד גדולה".
היו לכם תוכניות להמשך?
"לקראת הגיוס היינו כבר שנה ביחד, והיה לנו מאוד ברור לאן זה הולך בעוד כמה שנים, אחרי שנשתחרר. היינו מדברים על מה יקרה כשנגור ביחד וכשיהיו לנו ילדים. שנינו היינו לוחמים, אני הייתי קצינה ולא היינו הרבה ביחד בתקופה הזאת, אבל דיברנו הרבה על מה יקרה כשאני אכנס לקבע והוא ישתחרר – האם נגור ביחד, נטייל ביחד, ומה יקרה כשהוא יטייל ואני אישאר בארץ. היה ברור לנו שזה מה שהולך להיות".
ואיך מתמודדים?
"אין ברירה אלא להמשיך. לא שואלים אותך. את מבינה בדרך שהחיים חזקים מהכל. הכי מעצבן אותי כשאומרים לי 'אני לא יודע איך את עושה את זה'. שאף אחד לא יחווה את זה, אבל כשאתה במצב הזה אין לך ברירה אלא לחיות כל בוקר והחיים דוחפים אותך. אני הולכת לפסיכולוגית, כותבת המון. יש קבוצות תמיכה של עמותת 'הותיר אחריו חברה'. זאת עמותה הכי טובה ומצילת נפשות. בלי העמותה לא הייתי איפה שאני היום. זה מקום שגורם לכולנו להרגיש שמכירים בנו, שמה שאנחנו עוברות הוא הגיוני, שיש מישהו שדואג. אנחנו לא מוכרות כאלמנות והעמותה ממלאת את מקום המדינה. זה פחות העניין הכספי מבחינתי, אלא זה יותר בעולם של הטיפול. אני עד היום נמצאת בטיפול דרך העמותה. יש קבוצות תמיכה ויש אירועים של העמותה שגורמים לך להרגיש שאת פחות לבד. אני נפגשת עם עוד בנות שעברו דבר דומה וזה עוזר. אחרי שהשתחררתי מהצבא אמרתי שאני חייבת לטוס. זה חלק מתהליך הריפוי. אני מטיילת לבד ויש ימים שהם יותר קשים ויש פחות".
היית מצפה ליותר הכרה מצד המדינה?
"אני חושבת שזה עניין טריקי, כי במי תכירי? מה זה נחשב קשר? כמה זמן? אי אפשר לדעת. יש בנות שגרו ביחד עם בני הזוג שנפלו וזה נחשב ידועים בציבור. אני לא שם, אבל אני חושבת שזה יכול להיות בעייתי. אני לא מרגישה שונה מאלמנה מבחינת העיבוד שלי את האובדן. זה לא מרגיש לי שונה, אבל אני יכולה להבין למה אי אפשר להכיר בזה בצורה משפטית. אני שמחה שיש את העמותה, כי היא בסוף דואגת לזה שאקבל את הטיפול והתמיכה. עכשיו, במיוחד לקראת יום הזיכרון, זה פוגש אותך. אנשים אומרים 'את נראית יותר בסדר עכשיו', ואין דבר כזה יותר בסדר. יש ללמוד להתמודד עם זה. בסדר לא יהיה במאה אחוז, אבל לומדים לחיות עם זה".
איפה הוא הכי חסר לך?
"בעיקר כשאני לבד או כשאני חווה אתגרים שאני רוצה לשתף אותו. בטיול הייתי במקומות יפים ואני מדמיינת שהוא היה פה גם. אני באמת רוצה שהוא יהיה פה כדי לעזור לי לקבל את ההחלטה איך לחיות. הוא מאוד חסר דווקא ברגעים המאוד קטנים. שם אני נזכרת בו".
"תישארי חזקה ותמשיכי"
רוני דישי, בת 20, הייתה חברתו של סמ"ר איתן קרסלברון מרעות, לוחם סיירת גבעתי שנפל מפיצוץ מטען באזור רפיח. "אני ואיתן הכרנו בצופים", סיפרה השבוע, "היינו ביחד בצוות והדרכנו ביחד את כיתות ד'. במשך שנה היינו חברים טובים ואז התאהבנו ונהיינו זוג. היינו ממש מאוהבים, אהבה ממש גדולה. אני הייתי בי"א והוא היה בי"ב. היינו זוג במשך שנתיים וחצי. הוא היה בחור שנותן את המאה אחוז שלו בכל במה שהוא עושה. כל מה שעשה היה הכי טוב שיש, בצורה הכי טובה שאפשר. בהתחלה התאהבתי בו והוא לא ידע. לקח זמן עד שהיינו ביחד. הוא היה בחור באמת טוב שאהב ליהנות, לצחוק ולבלות. הוא עשה מלא ספורט אתגרי, אהב לגלוש ולטפס וגם להיות עם חברים שלו, לצחוק וליהנות. בצבא יצא ממנו צד אחר. הוא היה נורא אחראי ומקצועי ונהיה מפקד. הוא מאוד דאג לחיילים שלו ולקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות. מאוד סמכו עליו. הוא היה צנוע ולא אהב להצטלם. בגלל זה אין הרבה תמונות שלו".
על הזוגיות שלהם היא מספרת: "בתור בני זוג היינו בסופ"שים ביחד, הרבה נחים בבית כי הוא חזר מאוד עייף מהצבא. יצאנו למלא חופשות בארץ. מאוד רצינו לנסוע לחו"ל ביחד, אבל זה לא יצא אז יצאנו לחופשות בארץ. אהבנו ללכת לבתי קפה ולהיות עם המשפחה. דיברנו על העתיד, על דירה, על לגור ביחד. היו תכנונים של העתיד. בתור בן זוג הוא היה מושלם. מאוד אהבנו אחד את השנייה. רוב הזמן היינו בקשר מרחוק בגלל הצבא ותמיד נורא התגעגענו אחד לשנייה".
דאגת לו כשהוא היה נכנס לעזה?
"כשהוא היה בעזה מאוד דאגתי לו. שלחתי לו מכתבים כל פעם שהכניסו לו משהו, שלחתי לו גם אוכל וסיגריות וכל מה שהוא היה צריך. תמיד כשהוא יצא חזרתי הביתה כדי להיות איתו. מאוד דאגתי לו וכל סימן ממנו היה נותן תקווה מחדש. היה לו באמת קשה, הוא ראה דברים ואיבד חברים, ותמיד הייתי איתו בזה. בפעם האחרונה הוא יצא הביתה לארבעה הימים ואז חזר לצבא, ובאותו שבוע הוא נהרג. בגלל שהוא נכנס בתור מפקד, באותו שבוע היה לו טלפון ודיברנו הרבה".
על היום שבו הוא נהרג היא מספרת: "באותו יום הייתי עם חברות בתל אביב, ותכננו לעשות מכירת יד 2 כדי לחסוך כסף לקומונה. ואז הבן זוג של אחותו של איתן התקשר וביקש שאבוא ישר למודיעין. נסעתי איתו. הבנתי שקרה משהו וקיוויתי שהוא רק פצוע, ואז גיליתי שהוא נהרג. השוק הראשוני היה ממש גדול. לא הבנתי מה קרה. זה היה די זוועה. הייתי עם המשפחה שלו, ואנחנו בקשר טוב עד היום. החברים שלו הגיעו וכולנו התכנסנו. בשבעה המשפחה שלי והקומונה שלי, כולם הגיעו והיו מאוד קרובים אלי".
איך מתמודדים?
"זה קשה מאוד אבל אין מה לעשות, צריך להתמודד ולהמשיך קדימה. אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה. תמיד הוא אמר לי 'תישארי חזקה ותמשיכי'. זה מה שהוא היה רוצה שאני אעשה עכשיו, ולכן ממשיכים לחייך".
זה מרגיש כמו להיות אלמנה רק בלי התואר?
"לא התחתנו, אבל זה כן מרגיש ככה הרבה פעמים. לשמחתי, העמותה מאוד עוזרת, עם טיפולים ואירועים. הם עושים כל מה שאפשר ולגמרי מספקים את המקום של התמיכה. אני נעזרת בהם הרבה. אני מסתכלת קדימה. פעם הוא כתב לי בוואטסאפ 'זה הזמן להתמודד ולהיות עם הראש קדימה'. זה ממש מתאר את מי שהוא היה ומה שהוא מאמין בו – לזכור ולהמשיך ליהנות. אני ממשיכה קדימה, יחד עם הזיכרון. גם וגם".
