ביום שישי האחרון נחנך בעיר משעול נוסף על שמו של חייל תושב מודיעין שנפל במלחמת "חרבות ברזל", הפעם להנצחתו של סמ"ר איתן קרלסברון מרעות, לוחם סיירת גבעתי שנפל בקרב ברפיח בערב חג השבועות אשתקד.

קרלסברון, שלמד בתיכון מו"ר והדריך בשבט הצופים אופק, הותיר אחריו הורים וחמישה אחים ואחיות, ומשפחתו סיפרה כי היה "חבר נאמן ומנהיג טבעי". עוד סיפרו כי לקראת גיוסו לצבא היה קרלסברון חדור מוטיבציה, התגייס לחטיבת גבעתי והתקבל לסיירת החטיבתית, כאשר מאז פרוץ המלחמה הוא שימש בתור לוחם, מפקד בהכשרה, ממלא מקום מפקד צוות והיה מיועד להיות סמל בפלוגת ההכשרות של הסיירת.

"איתן גדל בענתות עד בערך כיתה ט'", סיפרה השבוע אימו חנה, "שאז עברנו למודיעין. בהתחלה הוא עדיין המשיך לנסוע לאקדמיה למוזיקה בירושלים, ואז בכיתה י' הוא עבר לתיכון מו"ר, שם זאת הייתה תקופת התבגרות משמעותית בחייו. מהר מאוד הוא התחבר למלא אנשים, נכנס לצופים והיה מאוד משמעותי בשבט. באותה תקופה הייתה הקורונה, והוא קצת למד ובעיקר היה בצופים ועם חברים. אבל למרות זאת הוא הצליח להוציא בגרות סבירה".

לגבעתי, למרות האלרגיות

ואז הגיע מועד הגיוס לצה"ל. "היה לו פרופיל  גבוה והוא לא ידע לאן הוא רוצה להתגייס. הוא התלבט, הוא היה יכול להוריד פרופיל בגלל אלרגיות מהן סבל, אבל הוא החליט שהוא יתגייס לגבעתי כי גם אחיו הגדול שירת בחטיבה. אחר כך הוא החליט שאם הוא כבר הולך לקרבי, הוא ינסה לעבור את הגיבוש לסיירת, והוא אכן עבר אותו בהצלחה. זה לא מסלול קל, אבל לא שמענו אותו מתלונן. באמצע המסלול הוציאו אותו לקורס מ"כים. הם סיימו והוא חזר להכשרה מתקדמת, וממש לקראת סיומה פרצה המלחמה".

את הימים הראשונים למלחמה "פספס" קרלסברון בשל פציעה בגבו. "אחרי זמן קצר הם נכנסו קרקעית לעזה והתחילו לעשות שם סבבים", מספרת האם, "בסבב הראשון הוא היה עם הצוות שלו, אבל מהר מאוד לקחו אותו לחפ"ק מג"ד של הסיירת, איתם הוא היה במשך כמה חודשים בתוך עזה. היה לי קשה מאוד באותה תקופה, כי היו לי שני ילדים בעזה באותו זמן, איתן בסדיר והגדול במילואים. אחר כך הוא עבר תפקיד והלך לפקד על המחזור הבא בתור מ"כ במסלול מתקדם. זה היה באמצע המלחמה והיו לנו כמה חודשים של קצת שקט".

בסוף האימון המתקדם הוחלט שהם נכנסים שוב לעזה לרפיח. "הוא נכנס פעם אחת, יצא ואז נכנס בפעם השנייה", מספרת אימו, "כמה ימים אחרי הכניסה השנייה הם עשו מתקפה ועברו בית-בית בשכונה מסויימת ברפיח, ואז המ"פ, שגם הוא נהרג באותו אירוע, החליט שצריך לבדוק את אחד הבתים שנראה לו חשוד. הם כבר היו אמורים לסיים את המתקפה, אבל הם החזירו את הכלב של עוקץ כדי לבדוק את הבית הזה, ולא היה להם רחפן באותו הזמן. המ"פ נכנס למבנה ואיתן היה אחריו, ואחריהם היו עוד כמה חיילים מהצוות. היה עוד כוח נוסף ועוד קצין שבא לעזור להם. הם נכנסו וכנראה שהמחבלים ישבו מתחת לבית עם מצלמות והפעילו מטען גדול. היה פיצוץ חזק וחלק נהרגו מהפיצוץ וחלק נהרגו מהמבנה שקרס. בסך הכל היו חמישה הרוגים באירוע הזה ועוד הרבה פצועים. אחד מההרוגים נפצע באורח אנוש ומת כמה ימים לאחר האירוע. שאר הפצועים מתמודדים עד היום עם הפציעה, מי יותר ומי פחות".

על השנה הראשונה כאם שכולה מספרת האם כי "השנה האחרונה היא התמודדות מאוד קשה ומאוד קשוחה".

ספרי על איתן.

"הוא היה רק  נער, נהרג בן 20. הוא היה מאוד חברותי. היו לו מלא חברים סביבו. כל הזמן היו ישיבות בבית. אהבו אותו מאוד גם חברים מענתות, ממו"ר, וגם בצוות שלו בפלס"ר היו לו הרבה חברים שבאים אלינו הרבה. כשהוא הלך לפקד והיה צריך להיכנס לעזה, הוא אמר לי שהכי חשוב שנדאג שיהיה להם ציוד. אני התנדבתי בתחילת המלחמה בחמ"ל שמחלק ציוד לחיילים, והיה לו חשוב שלחיילים שלו יהיה ציוד טוב. הוא דאג לחיילים שלו. הוא רצה לטייל אחרי הצבא  ולחיות את החיים. הוא ניסה לעשות הכי טוב שהוא יכול. אחרי שהוא נהרג הבנו שמאוד העריכו אותו כמפקד. יש משפט שאחותו נזכרה בו והדפסנו אותו על המדבקות לזיכרו. הם היו באיי סיישל בטיול, גלשו שם והיו גלים גבוהים. היא אמרה לו שהיא מפחדת מהגלים, והוא אמר לה 'את חושבת שאני לא מפחד? כולם מפחדים. תסתכלי קדימה ותתחילי לחתור'. זה משפט שאפיין אותו, כי אני בטוחה שהוא פחד, זה אנושי וטבעי ושומר עלינו בסופו של דבר, אבל הוא ידע לתפקד למרות הפחד. איתן היה בן אדם קליל שעשה כל מיני דברים – גלש בים, עשה סנואו בורד, סקי, טיפס וטייל איתנו. הייתה לו חברה, רוני, והם היו ביחד שנתיים".

על ההנצחה לזיכרו היא מספרת: "עכשיו נחנך המשעול לזכרו, ואנחנו מקדמים פרויקט של אנדרטה תת-ימית לזכר נופלי סיירת גבעתי עם שמות הנופלים. הדפסנו סטיקרים לזיכרו ואני מאוד רוצה להקים מצפה על שמו ביער, באזור שנסענו אליו הרבה. כולנו אהבנו לטייל וזאת תהיה הנצחה יפה לזיכרו".