הדס כותבת לאחיה, יניב בר-און, שנפל במלחמת לבנון השנייה:
"יניבי, השבוע יום הזיכרון. עברו כמעט 16 שנים מהרגע השחור והנורא ההוא כשהודיעו לנו: "בשעה 12:15 נפגע טנק צה"ל צה"ל בדרום לבנון. אחיך היה בתוך הטנק. ככל הידוע לנו, כל צוות הטנק פצוע קשה".
מילים שנצרבו לי במוח, ניפצו את הלב וריסקו את הנפש. כבר כמה ימים שאני כותבת ומוחקת. מנסה לכתוב לך יניבי, אבל הכל יוצא לי הפוך, מבולגן. פתאום הכל סתמי ולא באמת מעניין, והמחנק בגרון והגעגוע משתלטים על כל רגש אחר. ובכל זאת יוצא שאני כותבת לך על שטויות, ובתכל'ס, זה בדיוק מה שבא לי. הרי כל מה שבא לי זה אותך, אח שלי, שתבוא כבר הביתה ונוכל לדבר ולצחוק על שטויות, להציק ופשוט לבלות ביחד ולהיות אחים.
אז קודם כל, יניבי, אני אספר לך שבגלל הקורונה, ובעיקר בזכות ידיד שלי, חזרתי לעקוב אחרי ליגת העל, די באדיקות אפילו. בעונה שעברה צפיתי במשחקים מהמחזור הראשון ועד האחרון. במהלך העונה חיפה פתחה פער משאר הקבוצות והיה נדמה שהאליפות תהיה קלילה, אבל בהמשך העונה מכבי תל אביב התעוררה והתחילה לנשוף לחיפה בעורף, כך שעד סוף העונה הקרב בין שתי הקבוצות היה ממש ראש בראש. אני ואיתן נסענו לצפות במשחק של המחזור האחרון – משחק האליפות. האווירה בסמי עופר הייתה מחשמלת. לשמחתי יניבי, וכנראה לצערך, האליפות סופסוף חזרה אל הכרמל ולקחנו את הטייטל ממכבי. היריבות הצמודה בין שתי הקבוצות העלתה לי זיכרונות וחוויות מהילדות. הריבים והוויכוחים שלך ושל איתן מי הקבוצה היותר טובה, אני נדחפת לכם ולחברים שלכם כשאתם רואים משחק בבית וגונבת איזה משולש פיצה. אפילו גררתי את איתן לשני משחקים של הנבחרת, ונזכרתי איך הסכמת שאלך איתך ועם אוהד למשחק של הנבחרת ברמת גן. הנבחרת אגב, עדיין נאחסית ומעפנה, אבל אני בטוחה שאותך לא היית צריכה לגרור.
הזיכרונות האחרונים שלי איתך הם מסוף השבוע ההוא ביולי 2006. אתה סופסוף בבית, כל המשפחה יוצאת בשבת למסעדה לחגוג לי את סיום התיכון, וגם לחגוג שאתה, יניבי, יצאת. וביום ראשון, בראשון צ׳ופרת להישאר בבית לראות את גמר המונדיאל. החוויה האחרונה שלי איתך. אנחנו בסלון, צופים במשחק, אתה מפרשן. נגיחה של זידאן, קרב פנדלים ובסוף איטליה לוקחת. חצי ישנה בבוקר למחרת אמרתי לך ביי, והזכרתי לך לאסוף ולשמור לי את הפקקים של הקולה (בכל זאת יש את כפר המוזיקה). בשלישי התכתבנו קצת לקראת הבגרות שלי במתמטיקה.
ואז, יום רביעי, 12.7.2006. בגרות אחרונה סופסוף. מתעוררת בבוקר מאושרת. ניגשת לבחינה הראשונה, עובר סבבה. ממשיכה עם חברה לחדר כושר, ופתאום דיווחים על אירוע חריג בצפון משתלטים על מסכי הטלוויזיה. הקלישאה הכי גדולה היא שידעתי באותו רגע, אבל זאת האמת. משהו הרגיש לא בסדר. ראיתי שחור בעיניים, לא הצלחתי לתפקד. עד אותו רגע מעולם לא הרגשתי לחץ כזה. מתקשרת אלייך, אתה לא עונה. הגיוני, יש אירוע. מתקפלת ונוסעת הביתה, ממוגנטת לחדשות. כאבי בטן בלתי נסבלים, אבל שומרת על ״קול״. יוצאת בצהריים לבחינה השנייה וחיזבאללה מודיע שהשמיד טנק צה״ל. כבר לא רק כאב בטן, גם הגרון חנוק. ניגשת לבחינה, 30 דקות ויצאתי. הראש לא שם והציון הוא הדבר האחרון שמעניין אותי. מתקשרת לאבא. הוא עונה רגיל, מעדכן שעוד לא שמע ממך. מתקשרת לאימא. הטון כאילו מנסה להישמע רגיל, אבל היא אומרת לי לבוא הביתה. אני מבינה לבד למה. אני מסיעה חברה לשכבה הביתה, ועושה עוד כמה סיבובים ביישוב עד שאני מקבלת מספיק אומץ להיכנס הביתה. אני פותחת את הדלת, אימא באה לקראתי ואומרת: ״משהו קרה ליניב״. חייל מקצין העיר עומד מאחוריה. וזה הרגע, זה הרגע שלא משנה האירוע, ההישג וכמה כייף ושמח, משהו יהיה חסר. חלק ממני יהיה חסר. הלב מרוסק. הניסיונות לפצות על זה, למלא חלל שלא ניתן למילוי, הם פשוט ניסיונות שווא.
יניבי, הייתי נותנת הכל כדי לחזור לסוף השבוע האחרון שלך בבית. אני רק עוצמת עיניים ומצליחה לדמיין אותך בחצר עם המקלות ג׳גלינג, חופר לאבא בזמן שהוא עובד בגינה. זוכרת אותך על המחשב, חי בסרט שאתה מטיס מטוס ללונדון. אותך על הספה רואה טלוויזיה, רוכב על האופניים בכל שביל, מתלהב מכל מטוס, מורעל על חטיבה 7. ובעיקר מדמיינת את אח שלי מחייך ושמח ואני מציקה לו ומתחננת לחיבוקי. הבעיה יניבי, שהשנים עוברות ואני מזמן עקפתי אותך בגיל, ואתה במחשבות שלי עדיין ילד. כי איך עוד אפשר לתאר בן אדם שאפילו לא חגג יומולדת 20? וזה מכאיב, כי במקביל רצות לי מחשבות על איפה היית היום, איזה אדם יכולת להיות ואיזה פספוס זה לכולנו שלא זכית להגשים את החלומות שלך ולהתבגר פה לצדנו ואיתנו".
אפרת כותבת לאחיה, ישי-דב לוי מקיבוץ שעלבים, שנפל ב-1990 בהיתקלות עם חוליית מחבלים.
"ישי, כל כך הרבה שנים שאתה כבר לא כאן. המון זמן, כמעט דור שלם. הילדים של החברים שלך כבר התגייסו, חלקם כבר השתחררו.
אני זוכרת שלפני 20 שנה בערך, כשעוד הכל היה אצלנו די טרי, פגשתי מישהי שאחיה נהרג במלחמת יום כיפור וחשבתי לעצמי: "טוב, זה היה ממש מזמן. הרי אני הייתי ילדה ביום כיפור וכבר עברו 25 שנה. בטח היא כבר לא זוכרת ולא חושבת עליו כל הזמן. זה לא כמו אצלנו, שזה טרי". וטעיתי, כל כך טעיתי. אין יום שאני לא חושבת עליך לפחות פעם אחת. אבל כמעט שכחתי איך הקול שלך נשמע, איך אתה מדבר, את שפת הגוף שלך וכמה היית ביישן. ויפה, כל כך יפה.
בשנה האחרונה התגלגלו לידי (אפשר לומר בעצם שרדפתי אחריהם) שתי קלטות וידאו של כחמש שעות, שהקליטו החברים שלך מתיכון בכיתות י"א-י"ב. השנים היפות שלך שלמדת שם. התיישבתי לראות אותן בהתרגשות גדולה, שבאה ביחד עם חשש מאד גדול. הבטן התהפכה. האם אהיה מסוגלת לראות אותך שוב חי אחרי כל כך הרבה שנים? האם אזהה את קולך?
חשבתי גם שזו תהיה הזדמנות להראות לילדים שלי ולאחיינים שלי בפעם ראשונה איך נראית. לא רק בתמונה דוממת, אלא ממש חי. מתוך חמש שעות הצלחתי להוציא בקושי חמש דקות בהן אתה מופיע. תמיד נחבא אל הכלים. מנופף לשלום למצלמה, יושב בצד. ישי (במלעיל) היו קוראים לך החברים, ישי מהקיבוץ.
אבל חמש הדקות האלו היו כמו אגרוף בבטן. בבת אחת הכל חזר אלי: הקול שלך, שפת הגוף הביישנית שלך, הציניות שלך, כמה חברותי היית, והיופי שלך. איזה יפה תואר היית. וכמה אהבתי אותך. וכמה שאני מתגעגעת אליך, עכשיו עוד יותר".
צפריר הר-שושנים כותב לאחיו יואב, שנפל בקרב ברצועת הביטחון בלבנון בשנת 1994:
"יואב, אח יקר. כך עוברת עוד שנה ולמניין הצטברו כ"ח שנות חוסר. חיים לאור האובדן, חיים בצל המוות. שנים של יגון, שמחה וכאב. אני נושא את זיכרונך עימי, מזכיר את שמך בגאווה וממשיך בדרכי. המשפחה התרחבה, נוספו לך "אחיות-גיסות" ופניהם הזכות של אחייניך מאירים את חיינו. בכל אירוע הלב מחמיץ על כך שאתה לא לצידנו, ועל כך שלא זכית לגדל משפחה.
בשבעה צחקנו שהלוויה הייתה כמו מסע כומתה מהבית לבית העלמין, ושסופסוף הצלחת לשכנע את ההורים לעשות קצת כושר. מאז נדמה כי כל חיינו הם מרוץ ניווט בלתי נגמר. האזכרה היא נקודת הפתיחה, ולאורך השנה פרוסות להן נקודות הציון. יש את הנקודות שצמודות לציר וקל יותר לצבור – פורים, פסח, ימי הזיכרון וחגי תשרי – אך יש את הנקודות שקשה לצבור, אלו שצריך לגלות תעצומות נפש כדי להשיגם במרוץ החיים – להתחתן, לסיים תואר, לסיים קורס פיקודי נוסף בהצטיינות, וכמובן להוליד ילדים ולקרוא להם בשמך.
אני לא צריך קבר כדי לזכור אותך. אתה נטוע בי חזק במבנה אישיותי, מלווה אותי בכל צעד בבית עם המשפחה ובטנק באמצע המבצע. כבר מזמן עברתי את גילך, עקפתי אותך בסולם הדרגות ופיקדתי על כוחות תחת אש. אני עדיין אחיך הקטן השואף למידותיך וזוכר את תמונתך: יואב החושב, רווי המתחים וחסר הפשרות, הקשוח והפגיע. זה שהכיוון ברור לו, אבל יעשה את כל הדרך בחוסר שקט עד שיגיע אל היעד. אני ממשיך לצעוד בפסיעותיך הגדולות בגבעות הגורל ובניווט החיים.
למדתי לשמוח אבל אני לא רוצה להפסיק לכאוב, כי שם, במקום שבו יש מחנק בגרון, העיניים דומעות ולוחץ בחזה, אני מרגיש את הווייתך, בתוכי".
אלברט כותב לאחיו התאום משה סבח, שנפל בשנת 1976:
"תאומים. זהו מושג בעל משמעות אמיתית, שנושא בחובו יתרונות רבים של טובים השניים מן האחד. אולם בחר הגורל ושנינו מזה זמן רב נמצאים בגבהים חומריים שונים.
תדע לך, אחי היקר, שלעיתים תכופות אני מרגיש שאתה חסר לי. ויותר מזה, אני מרגיש אשם שלי ניתנה הזכות להמשיך בחיים ולהביא ילדים לעולם, ולך לא.
לעיתים אני חולם שאנחנו עושים יחד ואפילו רבים, וחולם שאתה נהנה לשחק עם סיון וליאור. אני יודע שחלומות זה לא הדבר הכי ממשי בעולם, אולם היתרון הוא שאני ומשפחתי זוכים "לראות" אותך למספר דקות מדי פעם, וזה לכשעצמו נותן לי את תחושת ההמשכיות בחיים.
כידוע לך, בהקשר זה או אחר, שמות ילדיי קשורים בקשר מילולי לשמך, ובהקשר נפשי ומוסרי לאופייך הטוב והחביב. תמונתך, אחי, נישאת בגאווה ומוצגת לכל הבא במגע עם עולמנו ובביתנו הקטן. אני אמנם נמצא אמות רבות ממך אחי, במערבו של עולם זה, אולם תמיד ולעד לבי יהיה איתך במזרחו.
הרבה תהפוכות התרחשו בעולם מאז שהלכת לשם. חלקן חיוביות וחלקן שליליות, חלקן בארץ הקודש וחלקן בנכר. כך או כך, מאמין אני שאלוהים שומר עליך ועל אבא, ושאתם חשים רק את הדברים הטובים.
היעלמותך הפיזית לא תשפיע על נוכחותך הרוחנית. אתה איתנו, אתה אצלנו ובמחשבותינו לעד".
בת ציון בכר נפתלי כותבת לאחיה התאום, ישראל נפתלי, שנפל במלחמת יום כיפור:
"נומה נומה, רע ואח
נומה נומה, אתה נח
לילה ארוך חשוך וקר
בחום אהבתי
אכסך מפני הרע ומר
האם כך, ללא קץ תנום?
עולמי בלעדיך
אפל ועגום
השמש זה מכבר
אמרה שירה
היקום כולו
ארץ שמים וכל הבריאה
הבן נא ידידי, כי רב מאד מכאובי
קום נא, קום
הקשב לקראת השכוי
אך אתה במנוחת עולמים
תרצה, במנוחה נוגה
הנה נפל דבר
ולא תקום
על כן, אחי היקר
נומה נומה, נום".
בגעגועים שאין להם מרפא,
למרות השנים.
אחותך,
בת ציון.
