אמנם קשה מעט להאמין, אבל חצי שנה חלפה מאז ה-7 באוקטובר, יום שמחת תורה שהפך ליום האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל מאז הקמתה.
גם עבור העיר מודיעין הצעירה הפכה אותה שבת שחורה ליום אסון בקנה מידה בלתי נתפס, כאשר לא פחות מ-11 תושבי העיר נפלו בקרבות ונרצחו במסיבות הטבע. עבור עיר צעירה כמו מודיעין, שעד לאותו יום רשמה מספר נמוך יחסית של חללי צה"ל, היו הבשורות שהגיעו באותה שבת בלתי ניתנות לעיכול.
החל מהשעה 06:29 בבוקר של אותה שבת נלחמו על חייהם עשרות תושבי מודיעין במוצב נחל עוז, במוצב סופה, בקיבוץ בארי, בבסיס הטירונים בזיקים ובמסיבות הטבע בנירים וברעים. חלקם ניהלו קרבות גבורה של ממש והצילו את חיי פקודיהם, ואילו אחרים רק רצו לחגוג את החיים ומצאו את עצמם בלב התופת. זהו סיפורם של תושבי מודיעין שמצאו את עצמם בלב האירוע ההיסטורי הכואב ביותר בתולדות המדינה.
ארבע בנות ממודיעין בלב התופת
במוצב נחל עוז בעוטף עזה נרשם אחד הקרבות הראשונים והקשים ביותר באותה שבת, כאשר לא פחות מארבע חיילות תושבות מודיעין היו שם באותה שעה – רב"ט נועה מרציאנו, סמ"ר ים גלס, סרן עדן נימרי וסמל שירה שוחט.
על המוצב פשטו עם שחר מחבלי חמאס רבים, כשמולם עמדו כמה עשרות לוחמי גולני ושריון, צוותי "רוכב שמיים" וחוליות צלפים. עם פתיחת המתקפה הסתגרו התצפיתניות בחמ"ל בצדו האחד של המוצב, אליו ניסו המחבלים להיכנס במשך שעות ארוכות. קומץ הלוחמים שהיו במקום הצליחו להדוף אותם, ומשהבינו כי לא יצליחו לחדור לתוך החמ"ל, השליכו לתוכו המחבלים רימוני יד וחומרי בערה. 15 חיילים נהרגו בחמ"ל, בהם גם ים גלס ממודיעין, בת 20 בנופלה, שכבר התחילה לתכנן את הטיול הגדול שלאחר השחרור. במשך מספר שבועות לאחר אירועי אותו יום עמד גורלה של גלס בסימן שאלה, עד שגופתה זוהתה רק כחודש לאחר ה-7 באוקטובר. גם סמל שירה שוחט, בת 19, נפלה בקרב בחמ"ל.
באותו היום אף נחטפו מחדרי המגורים במוצב שבע תצפיתניות, ביניהן גם רב"ט נועה מרציאנו ממודיעין, שתועדה מובלת לרצועת עזה בג'יפ צה"לי גנוב באחד הסרטונים שהופצו באותו יום ברשתות החברתיות. ב-14 בנובמבר התקבלה הבשורה הקשה כי מרציאנו בת ה-19, בוגרת תיכון עירוני ג' בעיר, נרצחה בידי מחבלי חמאס, וחמישה ימים לאחר מכן איתרו כוחות צה"ל את גופתה והשיבו אותה לישראל.
עוד באותו בוקר ניהלה סרן עדן נימרי ממודיעין קרב גבורה של ממש. נימרי, מפקדת צוות "רוכב שמיים" שהייתה בנעוריה שחיינית מצטיינת, פיקדה על חייליה במהלך ההגנה על חיילות רבות שלא היו במשמרת באותן שעות. עם פתיחת המתקפה הסתתרו החיילות במרחב מוגן במיגונית פתוחה, כאשר נימרי לקחה פיקוד על האירוע ונלחמה במחבלים. בסופו של הקרב השליכו המחבלים למרחב המוגן מספר רימוני יד, מהם נהרגה נימרי בת ה-22.
סגן ר', בן זוגה של נימרי בשנתיים האחרונות, סיפר לאתר Ynet: "זה היה שבת וגם חג, עדן והצוות שלה ישנו על בגדי ספורט וכפכפים ושמעו פיצוצים, לכן הן רצו למיגונית עם הנשק שלהן. ביחד עם הצוות של עדן, שמנה עוד ארבע לוחמות, הגיעו גם מלא תצפיתניות, שלא היו חמושות ופשוט עמדו שם חסרות אונים. עדן, בתעוזה ובקור רוח שלה, הבינה שזה לא צבע אדום אלא פשיטה של מחבלים, והבינה שהיא צריכה לכסות גם את הפתח השני".
באותו שלב נימרי מאיישת את בעצמה את הפינה השנייה של החדר, לאחר שהבינה שמכאן ינסו המחבלים להיכנס למיגונית. עדים לקרב סיפרו כי החלטה זאת של נימרי היא שלמעשה הצילה את חייהן של החיילות שהסתתרו. סגן ר' סיפר: "היא הסתכלה על הבנות שלה ואמרה להן לכוון לפינה השנייה. היא דרכה כדור, ואז כולן אחריה, ומיד נכנס מחבל חמוש מהפתח שלהן והן הספיקו להרוג אותו. זה הציל להן את החיים. לאחר מכן נכנסו מהפתח של עדן כמה מחבלים והתחילו לזרוק רימונים. זה גרם לעשן ועדן התחילה לנהל שם קרב יריות עם המחבלים. מי שהיה שם הצליחו להימלט בזכות זה שעדן ספגה את האש והגנה עליהן בחיים שלה ובגוף שלה. הן נכנסו לחדר ופשוט חיכו שם עד שהגיע החילוץ, של צנחנים ומגלן".
נלחמו עד שנפלו
באותן שעות נלחמים על חייהם גם מספר לוחמים תושבי מודיעין, בקרבות גבורה שמנעו נפילת מוצבים ובסיסים צה"ליים לידי מחבלי חמאס. בבסיס זיקים, עם פתיחת הלחימה, מקבל סרן אדיר עבודי ז"ל, מ"פ בבא"ח פיקוד העורף, החלטה גורלית שהצילה למעשה את חיי 120 חיילים ואזרחים. כשהוא מבין שישנה חדירה לבסיס, מורה עבודי בן ה-23 לסגל הפיקוד להחליף את הטירונים בעמדות השמירה. "דבר נוסף שהוא עשה", סיפרה אימו למודיעין News, "במחשבה מטורפת של שברירי שניות, הוא ראה את נג'יב, מ"כ מהסגל שלו, תפס לו את החולצה ואמר לו 'כדור בקנה'. נג'יב אמר לו 'על מה אתה מדבר?', ואדיר אמר לו 'כדור בקנה בפקודה, אני רוצה לשמוע דריכה'. וזה מה שהציל את חייו של נג'יב, כי הוא היה הראשון שראה את המחבלים והכדור שהיה מוכן בקנה היה הכדור שפגע במחבל הראשון שראה. אדיר נכנס ללוחמה ואז נפצע אחד מהמ"כים שהיו איתו, עידן, שקיבל כדור ללסת. אדיר הושיב אותו כדי שלא ייחנק וזה הציל את חייו. הם המשיכו להילחם בלוחמה מסיבית מול הרבה ירי, ופצמ"ר שנפל בדיוק מאחוריהם".
בשלב מסוים, לאחר שלוש שעות לחימה, עבודי מבצע תנועה כדי לחפות על לוחמים נוספים שעמדו בסכנה, ואז מכניע אותו כדור שפגע היישר בלבו. "בגבורה שלו הוא הציל 120 נפשות", אמרה אימו בכאב, "כולל 90 טירונים שלו, רב שהיה אצלם בבסיס עם שמונת הילדים שלו ואשתו שנפצעה. בנוסף, היו שם גם אזרחים שברחו מחוף זיקים, הגיעו לבסיס וניצלו. בלחימה של אדיר ושל שאר החיילים הם מנעו את החדירה לקיבוץ זיקים, לכרמיה ולאשקלון. משם אף מחבל לא יצא חי".
במקביל, קרב קשה נוסף מתנהל במוצב סופה, בו נופל סמל עמית מוסט, בן 20 ממודיעין, לוחם בסיירת נח"ל. הקרב הקשה התנהל במוצב עצמו ובמספר נקודות סביבו, ובמהלכו התבצרו החיילים שנותרו במוצב בחדר האוכל ובעמדת הש"ג והדפו במשך שעות ארוכות את ניסיונות החדירה של המחבלים. בקרב הקשה השתתף גם לוחם נוסף תושב מודיעין, אף הוא מסיירת נח"ל, שמספר ימים לאחר מכן קיבל שיחת עידוד טלפונית מראש העירייה חיים ביבס, לאחר שאיבד מחצית מחבריו לצוות באותו יום.
עוד באותו בוקר נהרג הקצין הבכיר ביותר מבין חללי צה"ל ממודיעין, סא"ל סהר מחלוף, מג"ד התקשוב של אוגדת עזה. באותו סוף שבוע אירח מחלוף בבסיס האוגדה את משפחתו – אשתו שירלי ושלושת ילדיו הקטנים, שמצאו את עצמם עם פתיחת הלחימה מסתתרים בחמ"ל האוגדה במשך שעות ארוכות, בהן מחלוף נמצא בשטח ומנהל את הקרב. על הפעם האחרונה בה ראתה את בעלה בחיים, סיפרה שירלי לחדשות 12: "ביקשתי ממנו להביא ללביא חיתול ואת המוצץ שלו כשתהיה הפוגה, כי יצאתי מהחדר בלי כלום, אז הוא אמר לי שקורה אירוע גדול ואי אפשר לצאת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו". סא"ל מחלוף היה בן 36 בנופלו.
קרב נוסף מתנהל באותן שעות דרומית משם, במוצב כיסופים, בו נלחם לוחם יחידת אגוז סמ"ר יונתן סביצקי בן ה-21. יחד עם חבריו ליחידה המובחרת הוקפץ סביצקי באותו בוקר למוצב שהותקף, שם הם נלחמו במחבלים במשך שבע שעות, עד שהצליחו לשחרר את החיילים הנצורים ללא פגע. המחיר ששילמה אגוז היה כבד – סביצקי, עמית פלד ואלעד ששון נפלו בקרב. אמו של סביצקי, בלה, סיפרה למודיעין News: "המפקד העיר אותם בבוקר ואמר להם 'קומו, יש מלחמה. הוחלט ששולחים אותם למוצב בכיסופים, עם מטלה לשחרר את המוצב שהיה תחת שליטת מחבלים. יונתן שלח את ההודעה האחרונה שלו ב-11 בבוקר, שבה הוא כתב שהם בדרך לדרום אבל לא פירט לאן, והבטיח ליצור קשר בהקדם האפשרי".
"באותו זמן במוצב היו 32 תצפיתניות", ממשיכה סביצקי, "חלק מהן היו בחמ"ל וחלק היו במגורי בנות. במוצב היו גם 14 חיילי גולני, רובם פצועים, שלוש נשים שבאו לביקור אצל הבעלים שלהן, והיה גם תינוק. כולם ננעלו בכל מיני חדרים, כי המוצב נשלט על ידי מחבלים. הדלתות של החמ"ל לא היו נעולות כי המחבלים נטרלו את החשמל בבסיס. הבנות כבר התקשרו להיפרד מהמשפחות שלהן".
בצל הכאוס שהתחולל באותה שבת קיבלו הוריו של סביצקי את הבשורה המרה באיחור, לאחר שבמשך יומיים לא ידעו מה עלה בגורלו של בנם. "יומיים לא ידענו מה קרה לו. ניסינו ליצור קשר עם גורמים שונים אבל לא היה עם מי לדבר, עד שהגיע הצלצול בדלת בתשיעי לאוקטובר בערב. גם הבשורה הקשה הייתה מאוד חלקית. הם לא ידעו באיזה נסיבות הוא נפל ומתי הוא נפל. פשוט באו להודיע שהוא מת, ללא כל פרט נוסף".
לא רחוק ממוצב כיסופים, מעט צפונית משם בקיבוץ בארי, מוצא את מותו בקרב חייל נוסף תושב מודיעין, סגן יונתן גוטין. הקצין בן ה-20 ממודיעין התנדב לאחר סיום קורס הקצינים לשרת ביחידה הרב-ממדית, ונכנס איתם ללחימה למרות שלא עבר הכשרה קרבית. על השעות האחרונות לחייו של גוטין, שהיה בנעוריו חבר נבחרת ישראל בג'ודו אך ויתר על האפשרות לשרת כספורטאי מצטיין, סיפרה אימו: "על מה שקרה באותו היום שמענו מחבר'ה מהיחידה שהתקשרו וסיפרו לנו. הם הגיעו לעוטף והתפצלו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נכנסה לרעים וקבוצה אחרת, שיונתן היה בה, נכנסה עם הסמ"פ לבארי. הם לא הבינו את גודל האסון ולא ידעו כמה מחבלים נמצאים שם. הם נכנסו להציל אנשים. היו שם כמה משפחות שברחו מהבתים וחיכו ליד הכניסה. מכל הסמטאות, מהשיחים ומהגגות נורתה אש מחבלים. הם לקחו את האנשים שהצליחו לברוח לג'יפים ושלחו אותם עם כמה נהגים. בכל בית היו מחבלים ותושבים, חלק מתים וחלק חיים. באחד הבתים הייתה מלכודת, כמו מארב. היה שם מלא גז. החיילים יצאו מהבית והתחילו שוב לירות עליהם מכל הכיוונים. אין לנו עדיין את כל הפרטים, אבל אנחנו יודעים שהם הגיעו לשם ולא חשבו אפילו שלא להיכנס".
השמחה התחלפה באימה
מלבד הקרבות העזים במוצבי ובסיסי צה"ל, והטבח הנורא בקיבוצי העוטף, התרחשה זוועה לא פחות גדולה בשתי מסיבות טבע באזור – הנובה המפורסמת בקיבוץ רעים, ו"פסיידאק" בסמוך לקיבוץ נירים. שלושה תושבי מודיעין איבדו את חייהם באותן מסיבות.
רומי ברנט אליהו ממודיעין, בת 38 אם לשלושה ילדים, יצאה למסיבת הנובה כדי לפרסם את ליין בגדי המסיבות שהקימה יחד עם חברה. בסמוך לשעה 08:00 תועדה ברנט בסרטון ברשתות החברתיות כשהיא נמלטת על נפשה מהירי במסיבה. אשת יחסי הציבור של רומי ושותפתה סיפרה לאחר מכן: "היא סיפרה לי ששתיהן ברחו לכיוון היער. הן התחבאו מאחורי שיחים והסתכלו אחת לשנייה בעיניים בפחד. הסתובבו סביבן מחבלים, הן שמעו דיבורים בערבית ויריות. גילי שמעה שירו ברומי. היא לא ראתה את זה כי היא בעצמה התחבאה, אבל היא שמעה אותה נושמת ונאנחת". ארבעה ימים לאחר אירועי השבת זוהתה גופתה.
באותה מסיבה מפורסמת נכחו גם שגב שושן ובת זוגו. שושן, צלם בן 28 שלמד בתיכון עירוני ב' במודיעין, חגג בפסטיבל הנובה ברעים יחד עם בת זוגו אניטה ליסמן, שכמה שבועות קודם לכן עברה להתגורר איתו בעיר. מאז פרוץ הלחימה הוא הוגדר כנעדר, אולם ברשת הטלגרם פורסם סרטון בו הוא נראה שרוע ירוי ברכב.
תושב מודיעין נוסף שנרצח באותו בוקר הוא דור שפיר, בן 30, שבילה עם בת זוגו במסיבה בסמוך לקיבוץ נירים. שפיר סבל מהלם קרב לאחר שהשתתף במבצע "צוק איתן", ולאחר שסיים לימודי תקשורת במכללת ספיר עבד כמפיק ברשת "עושים היסטוריה". הוא נרצח יחד עם בת זוגו סביון קיפר. השניים, שהובאו למנוחות יום אחרי יום, עמדו להתחתן. חברתה של סביון סיפרה כי לאחר תחילת הירי ניסו השניים להימלט מהמקום, אולם נאלצו בשלב מסויים לנטוש את רכבם ולהסתתר במיגונית סמוכה, שם מצאו את מותם.
עוד באותו יום נרצחה גם גילי אדר מהיישוב לפיד. אדר, בת 24 שנרצחה במסיבת הנובה, למדה בבית הספר הדמוקרטי במודיעין. באותן שעות נפל בקרב גם רס"ב רומן גנדל, בן 47, מדריך לוט"ר בחטיבה הטקטית במג"ב שנפל בקרב בניר עם. גנדל עזב את מודיעין לאחר גירושיו וילדיו עדיין מתגוררים כאן. עוד נפל לירן אלמוסנינו, שגדל ברעות והוריו עדיין מתגוררים ביישוב. אלמוסנינו, תושב כמהין בפיתחת ניצנה, עסק בתיירות והפקות שטח, ונפל בעת שנלחם יחד עם חבריו לצוות ההתערבות בקרב בחולית. אלמוסנינו היה בן 42 בנופלו, והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים משותפים.
