למעלה ממיליון וחצי תושבי אוקראינה כבר הפכו בשבועות האחרונים לפליטים. מרביתם נמלטו למדינות השכנות, אולם אלפים הרחיקו עוד יותר ונחתו בישראל, וחלקם הגיעו גם למודיעין. פגשנו השבוע שתי משפחות שנמלטו מאימת הקרבות ונחתו בעיר, ומספרות כעת על מסע ההימלטות המטלטל, הקליטה במודיעין והמחשבות על העתיד.
אחת מהמשפחות האלה היא משפחת לוינזון שהגיעה מהעיר קייב, בירת אוקראינה שסומנה כמטרה לכיבוש הרוסי. אב המשפחה, שלום לוינזון, שהתגורר בעבר בישראל ומדבר עברית שוטפת, סיפר השבוע למודיעין NEWS: "הבת שלי מהיום הראשון של המלחמה הייתה בקשר עם הטלוויזיה הישראלית ודיווחה על המסע מאוקראינה למודיעין. הגענו למודיעין באופן מקרי לגמרי, משום שהיינו שבעה אנשים וזה לא היה פשוט למצוא מקום לכולם. יש קרוב משפחה שלנו שנמצא בחו"ל, והוא הציע לנו את הדירה שלו במודיעין. הגענו בלית ברירה, אבל גילינו פה קהילה נפלאה".
משפחת לוינזון הגיעה למודיעין ביום רביעי בערב, וכבר בחמישי בבוקר התייצב אצלם חבר המועצה יוסי אביבי, שהתגייס כדי לסייע למשפחה. "יוסי הגיע אלינו כמו מלאך", מספר שלום, "לקח את העניינים בידיים, הביא אנשים ועזר לנו. יצאנו די מהר מאוקראינה, ולכן לקחנו איתנו מעט מאוד דברים. יוסי הביא אנשים שעזרו עם אוכל, בגדים לילדים, צעצועים ועוד. כמו שאמרתי, הגענו למודיעין במקרה וגילינו שזה מקום נפלא עם אנשים לבביים שרוצים לעזור, ואנחנו שמחים להיות כאן".
כאמור, עבור משפחת לוינזון העקירה מביתם אולי קלה מעט יותר מאשר לשאר הפליטים, זאת מאחר והם מכירים את ישראל. "גרנו בארץ לפני 20 שנה", מספר שלום, "כל הילדים שלנו ילידי הארץ, חוץ מהבת הגדולה, וגם הנכדים נולדו בארץ. מצד אחד הבית שלנו נמצא שם, אבל מצד שני אף פעם לא חשבנו שאוקראינה היא הבית הקבוע שלנו. תכננו לחזור לארץ מתישהו. באנו לאוקראינה כדי לפתח את הקריירה שלי. התקדמתי שם, אבל לא חשבנו שזה המקום שנרצה להישאר בו. הבת האמצעית שלנו חזרה לארץ כבר לפני המלחמה, הבת הגדולה התחתנה באוקראינה והילדים שלה הלכו לבית ספר יהודי. תכננו לחזור לארץ בצורה הדרגתית, אבל המלחמה תפסה אותנו בן לילה".
איך הצלחתם לצאת מאוקראינה?
"הגענו ברכבים לגבול עם מולדובה. הדרך לקחה כמה ימים, משום שיש מגבלות ואחרי שעה מסוימת אסור לצאת החוצה. היינו צריכים למצוא מקום ללון בו. בילינו שישה ימים בדרכים עד שהצלחנו לצאת מאוקראינה והגענו למולדובה. אחרי יום וחצי הייתה טיסה ממולדובה לישראל, וככה הגענו. בקייב הרגשנו את המלחמה. היינו כל הזמן במקלט, שמענו הפצצות וראינו ברחובות טנקים ונגמ"שים. נהגנו לכיוון מערב וראינו כל הזמן תנועה בלתי פוסקת של ציוד צבאי ממערב למזרח".
למה לא יצאתם מאוקראינה כשהתחילו להזהיר מהמלחמה המתקרבת?
"הבן שלנו טס לארץ שבוע לפני שהמלחמה פרצה, אבל הבת הייתה במצב רפואי מסוים ונאסר עליה לטוס, אז כמובן שנשארנו איתה. היא שוחררה מבית חולים כמה ימים לפני שהמלחמה התחילה, ואחרי שהרופאים אמרו שאסור לה לטוס אבל אפשר לנוע ברכב, ארזנו ומיד יצאנו לדרך. אחר כך, כשהגענו לגבול, היא נבדקה וברגע שהרופאים אמרו שמותר לה לטוס טסנו".
בשלב זה משפחת לוינזון עדיין לא החליטה איפה תגור בארץ, אבל בינתיים מודיעין מסתמנת כאופציה רצינית. "עדיין לא החלטנו איפה נגור", אומר לוינזון, "יש לנו חודש בדירה הזאת. נחפש עבודה ולפי זה נחליט איפה נגור. אני יכול לומר שאנחנו נהנים מאוד להיות במודיעין. יש עלייה לרגל אלינו, באים אנשים לעזור. מאז שיוסי אביבי הגיע אלינו הדלת לא נסגרת. עוזרים ומציעים עזרה וזה מאוד מרגש".
חבר המועצה המסייע, יוסי אביבי, סיפר השבוע: "צפיתי בחדשות ושמעתי בחצי אוזן שיש משפחה שהגיעה עם מטוס חילוץ של איחוד הצלה למודיעין. בלי לחשוב, ועל אוטומט שירשתי משנים של התנדבות בעמותה הצרפתית, התקשרתי למערכת התכנית וקיבלתי את מספר הטלפון של המרואיינת. כבר בשיחה איתה קיבלתי את הכתובת, ואחרי חצי שעה התייצבתי שם עם ארוחת בוקר שנתרמה על ידי ההולי בייגל. אחר כך דאגנו לסלי מזון שתרמו בעלי עסקים בעיר, ובגדים ונעליים שאספו הורי ביה"ס חוט השני, הבנתי שאחרי המסע הקשה שלהם מקייב למולדובה הם טרם ראו רופא לילדים. הקפצתי את ד"ר סטיבן רינגולד לביקורת, ואת הרב אלי רייף לשיחה עם הסבא שביקש לברך הגומל בשבת. כאשר הגיע הסבא לבית הכנסת ועלה לתורה לברך הגומל, שרו כל הקהילה 'עם ישראל חי'. התמיכה וההתגייסות המהירה של העירייה, ובראשה חיים ביבס, ושל רונית ממחלקת החינוך בפעילות לשיבוץ במוסדות, חיממה את הלב ואני מאמין ומקווה שעם החום והחיבוק הם ישארו במודיעין".
הגוף במודיעין, הלב באוקראינה
גם אל ביתו במודיעין של א' הגיע זרם הפליטים, לאחר שאימו, אחותו ובנה, יחד עם אישה נוספת ובתה, ברחו מאימת הקרבות, הגיעו לישראל ונחתו בדירתו. "אני גר בארץ הרבה שנים. עכשיו הגיעו אמא שלי, אחותי והבן שלה בן שבע, ועוד אישה שברחה איתם ביחד והבת שלה. הם ברחו מאוקראינה דרך מולדוביה לרומניה. מי שהביא אותם לגבול זה בעלה של אחותי, במסלול מאוד מהיר. הם כמעט ולא עמדו בפקקים. הם התחילו בויניציה, משם נסעו לגבול עם מולדובה, חצו את הגבול ומשם לקח אותם רכב שחיכה להם לרומניה. מהגבול הם טסו לבוקרשט ומשם לפה. כל הסיפור לקח להם יום וחצי. הם הגיעו לארץ ביום שישי לפני שבוע. הם חוו את ההפצצות על אתר צבאי שנהרגו בו 22 אזרחים בסמוך לויניציה, ואזעקות בלי סוף".
מה מצבם כעת?
"הראש שלהם שם כל הזמן. בעלה של אחותי נשאר שם והם באמת מרגישים כמו פליטים, אפילו שיש להם איפה להיות. אנחנו משכנעים את אימא שלי להישאר בארץ ולעשות עלייה. אחותי עם הראש לשם, היא מתכננת לחזור כשהמלחמה תיגמר. המשפחה שם מאוד מבוססת והם לא מתכוונים לעשות עלייה. אמרתי להם שעד שהמלחמה לא תיגמר אני לא נותן להם לצאת מהארץ. נתתי להם את כל הדירה שלי ואני ישן אצל בת הזוג שלי ברחובות. הילדים התחילו ללכת לבית ספר עידנים ביחד עם הבן שלי. ביום שישי עשו להם קבלת פנים מאוד יפה ואירוע סופר מרגש בבית הספר עם המנהלת. הם התכוננו, כתבו פוסטרים ברוסית ובעברית, שמו דגלים וחיבקו אותם. הילדים שמחו מאוד. הם הולכים ברצון רב לבית הספר, למרות קשיי השפה. כנראה ששפה זה לא הכל. קיבלו אותם מאוד יפה ואפילו ראש העירייה כתב פוסט שהם שמחים לארח אותם בעיר. זה מאוד מרגש ומחמם את הלב".
