שלושה חודשים וחצי כבר חלפו מאז אותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר, ועשרות אלפי המפונים מיישובי עוטף עזה עדיין מנסים לייצר לעצמם חיי שגרה בתוך מציאות של אי-ודאות.
כך גם בני משפחת שוסטרמן מנתיב העשרה, שאחרי נדודים ברחבי הארץ התמקמו לפני כחודש במודיעין, ומנסים כעת להסתגל לעיר החדשה בעוד הבעל והבן נמצאים במילואים. מירב (55) וגיורא (60) הם הורים לניר (בת 31), נטע (30) ורגב בן ה-23, ואחרי חודש בעיר הם כבר מתחילים לחשוב שאולי מודיעין תהיה הבית שלהם גם לשנים הבאות.
"הרגשתי את המתח באוויר"
בבוקר ה-7 באוקטובר מירב בכלל לא הייתה אמורה להיות בביתה שבנתיב העשרה. "באותו סוף שבוע הייתי אמורה להשתתף ביריד סתיו עם האוכל שלי", נזכרת מירב, שבעיסוקה היא מבשלת בהזמנה, "אבל אמרתי לחברה שלי שהשנה אני לא אשתתף, כי הייתה לי תחושה שהולך להיות סבב קיצוני. הרגשתי את המתח באוויר".
האזעקות הראשונות תפסו אותה ערה במיטה. "כשהתחיל המטח בשש וחצי בבוקר הייתי ערה, והדבר הראשון שאמרתי לבעלי היה 'קום, זה משהו אחר'. רצנו לממ"ד ולקחנו איתנו כמה דברים כמו מים, אוכל יבש אקדחים, סכינים, טלפונים, הכל בסדר פעולות מהיר. דאגנו גם למזרנים. הייתה לנו תוכנית סדורה. הילדים היו איתנו. ישבנו בממ"ד וחיכינו. שמענו כל הזמן מבחוץ את הרעש של הלחימה שהייתה ברחוב שלנו. לידינו נרצחו זוג חברים טובים מאוד שלנו ועוד הרבה אנשים שהכרנו. הם רצחו את המיטב של המיטב של המושב שלנו. נרצחו לי הרבה חברים, כולל חבר שגדלנו ביחד מכיתה ג'. נהרגו 20 חברים מהמושב. בשום שלב צה"ל לא הגיע, הרגשנו שהפקירו אותנו. אני יודעת שחמישה אנשים היו יכולים להינצל אם היו מגיעים אליהם בזמן עם מנות דם".
השעות הארוכות בממ"ד נקפו, עד שמשפחת שוסטרמן מחליטים לעשות מעשה ולעזוב את ביתם לאחר שצה"ל בושש להגיע. "הפחד היה משתק", היא נזכרת, "למרבה המזל, המחבלים לא ניסו להיכנס לממ"ד שלנו, אולי כי כל הבית מסורג. יש לנו כלב שהיה איתנו בממ"ד ובמזל הוא לא נבח במשך כל אותן שעות ארוכות. הינו בהיסטריה ושמענו את כל מה קורה בחוץ. נמלטנו בכוחות עצמנו בשעות בין הערביים כשנרגע הירי. בחוץ ראינו גופות מוטלות על השבילים. נסענו לבית של נטע ברחובות ושם נשארנו חודשיים. במשך החודשיים האלה בעיקר עסקתי בלבשל למשפחות שאיבדו את יקיריהן".
אחרי חודשיים של מגורים בביתה של הבת ברחובות, מחליטים מירב וגיורא שהגיע הזמן למצוא פתרון אחר. "רציתי שתהיה לנו פינה משלנו, ויום אחד נטע אומרת לי שיש לה קולגה שרוצה להציע לנו דירה במודיעין. נסענו למודיעין, והוא אמר שהם בדיוק מפנים את הדירה והוא יכול לתת לנו אותה ללא עלות לחצי שנה. חשבתי שהוא נפל מהירח. סגרנו איתו על חוזה ומאז אנחנו כאן".
"אנחנו גרים עכשיו בשכונת הנחלים, וזה הכי דומה לשקט שהיה לנו במושב", היא משבחת את העיר. "אני מבקרת חברות שלי ששכרו דירות בערים אחרות ואני ממש לא מקנאה בהן. קשה לי עם כל הרעש שיש שם. במודיעין הרבה יותר רגוע. זאת עיר מאוד נקייה ומאוד שקטה, יש בה משהו קסום והאנשים מאוד אדיבים".
חושבים על חזרה לנתיב העשרה?
"נחמד לי ונעים לי פה. אני לומדת את העיר כמה שאפשר. אנחנו רוצים את השקט שלנו ואת הפינה שלנו. אני יכולה לראות את עצמי גרה פה באופן קבוע. לפני ה-7 באוקטובר זאת לא הייתה אופציה. היום חד משמעית כן. הסיבה העיקרית שאני לא רוצה לחזור בשלב הזה היא שאני בטוחה שזה יקרה שוב. אני לא סומכת על אף אחד שיגיד לי שזה לא יחזור על עצמו. אין לי ספק שזה יחזור. זה ייקח חמש שנים או עשר שנים, ירדימו אותנו עוד פעם. זאת החלטה קשה".
ובינתיים בעלך ובנך במילואים. איך את מתמודדת?
"קשה להיות בלעדיהם, אבל אני בסדר כי אני יודעת שהם לא בתוך עזה ולא רואים בעיניים אסונות. אתה מוצא לך במה להתנחם אחרת נשתגע, ואני לא בעניין של להשתגע. היו ימים מאוד קשים בכל התקופה הזאת. האם אני מאמינה שיהיה פה טוב? לא כרגע, לא בהנהגה הזאת. צריך לעשות ניקוי אורוות מאוד גדול. אני חושבת שהמדינה שלנו נמצאת במצב הכי קשה שהייתה בו מעולם".
מה הכי קשה בעקירה מהבית?
"הקושי של רוב המפונים מהעוטף הוא בעיקר להורים עם ילדים צעירים, שצריך למצוא להם פתרונות וחלופות למוסדות החינוך שיתאימו להם. הקושי האישי שלי הוא המרחק מהבית, אבל אני מוכנה לשלם אותו. רוצים שנעבור לאכלוס יישובי. נתיב העשרה התפצלו, חלק בתל אביב וחלק במעלה החמישה. לא עברנו כגוש אחד. זה ההבדל בין קיבוץ למושב. אני מתגעגעת לחיים שהיו לנו לפני השביעי באוקטובר. הייתי רוצה שהיום הזה לא היה קורה, שלא היינו חווים את הפחד המשתק הזה שחווינו. הייתה תחושה שמשהו כזה עלול לקרות, אבל לא ברמה הזאת. אם הייתי יודעת מראש הייתי בורחת עם החברים שלי".
