"היינו אחים, אבל לא כאלה שרבים ולא מסתדרים. אחים. תמיד תמכנו אחד בשנייה, הוא דאג לי כל הזמן ושמר עליי שלא אפגע. ופתאום, כזה קרה, זה נורא מוזר. פתאום אין לי אח שיבין מה אני מרגישה".
המילים האלו, של מיכל גוטין, אחות שכולה טרייה שאיבדה את אחיה יונתן ב-7 באוקטובר, מתמצתות את הטרגדיה הנוראה בכמה משפטים קצרים. היה אח, ופתאום הוא איננו. ועכשיו, איך ממשיכים מכאן?
היא רק בת 15 וחצי, גיל מורכב במיוחד להתמודד עם השכול והיגון. עם זאת, בשיחה איתה שקיימנו השבוע מתגלה נערה בוגרת במיוחד, שמספרת על הפעם האחרונה בה ראתה את האח הגדול, על הניסיון לעכל ולעבד את האובדן, ועל הצורך להיות שם גם בשביל ההורים למרות גילה הצעיר כל כך.
החיבוק האחרון
סג"ם יונתן גוטין, בן 20, קצין תקשוב ביחידה הרב-ממדית, נפל בדרום בשבת השחורה לאחר שנכנס אל תוך קיבוץ בארי בניסיון להציל חיים. גוטין, שחבריו ליחידה כינו אותו "ג'וני", היה גם ג'ודוקא מצטיין שגדל במועדון סאקורה המקומי, היה אלוף ישראל לילדים וסגן אלוף הארץ לנוער, ואף נכלל בסגל נבחרת ישראל הצעירה. גוטין יכול היה לשרת בצה"ל כספורטאי מצטיין, אולם בחר בשירות משמעותי.
הוא התגייס לחיל הקשר והתקשוב ולאחר כשנה יצא לקורס קצינים, אותו סיים בהצטיינות. בסיום הקורס ניתנה לגוטין אפשרות הבחירה, והוא בחר להצטרף אל היחידה הרב-ממדית, יחידה לוחמת, למרות שלא עבר הכשרה קרבית, בה הספיק לשרת רק חמישה שבועות. בצהריי ה-7 באוקטובר נכנסו גוטין וחבריו לקיבוץ בארי בניסיון נואש לעצור את שיטפון המחבלים שעשו בקיבוץ שמות, ולאחר קרב בן מספר שעות הוא נפגע ונהרג.
"לי וליוני היה קשר ממש טוב", מספרת מיכל, "אני קוראת לו יוני. היה בינינו קשר מיוחד גם בגלל שהיינו משפחה וגם בגלל שהיינו חברים נורא טובים. היינו אחד בשביל אחד השנייה. בגלל שהוא אחי הגדול, והוא איננו, אני מרגישה עכשיו פחות מוגנת. גם אל אבא שלי אני נורא קרובה והוא תמיד יגן עליי, אבל בין אחים זה משהו אחר. היו בינינו הרבה דברים משותפים ועשינו הרבה דברים ביחד. זאת מכה אחת גדולה שזה קרה. זה הגיע במפתיע, לא ידענו שום דבר. זה מרגיש שהוא עדיין פה, שהוא עדיין ישמור ויהיה פה למרות שהוא לא כאן".
מה את זוכרת מהיום שזה קרה?
"היינו אמורים ביום שבת ללכת למסעדה, ואז אבא שלי העיר אותי בבוקר. זה היה נראה לי נורא מוזר, ואז פתאום אני רואה שאבא שלי מתארגן לעבודה. הוא קצין במשטרה, ובמקביל גם אח שלי התארגן לצאת לצבא. ראיתי בטלוויזיה שעשרות מחבלים חדרו לישראל ולא הבנתי מה הולך. זה היה מאוד מלחיץ, כי עד אז אח שלי לא היה לוחם. הוא עשה קורס קצינים ורק אחר כך קיבל תפקיד של לוחמה, וזה היה דבר חדש שמקפיצים אותו. הוא התארגן נורא מהר, נתתי לו חיבוק ואמרתי לו שאני מאוד אוהבת אותו. הוא היה נורא מרוכז, כי הוא ידע שהוא הולך למשהו רציני, ואבא שלי הסיע אותו לבסיס".
מתי הפעם האחרונה שהיה לכם קשר איתו?
"כשהם הגיעו לבסיס היו כל מיני תוכניות והם לא ידעו לאן ללכת. היה בלגאן גדול. בסופו של דבר הקפיצו אותם לבארי. את ההודעה האחרונה הוא כתב בשעה 12:30. אני כתבתי לו שאני נורא אוהבת אותו ושישמור על עצמו. הוא הגיב באימוג'י לב, ואז הם נכנסו לבארי ומאז אבד הקשר איתו. לא ידענו איפה היחידה שלו נמצאת ולא ידענו איפה הוא".
בצל הכאוס שהשתרר בימים הראשונים ללחימה, הבשורה המרה לא הגיעה באופן מיידי. למחרת בבוקר נודע להם שמפקד היחידה של יונתן נהרג. "אימא שלי נורא נלחצה, בגלל שיונתן היה קצין הקשר שלו והוא היה צמוד למפקד היחידה", נזכרת מיכל, "הייתה תחושה שמשהו לא טוב קרה. במהלך היום ניסינו לחפש אותו בבתי חולים ובמוקד של הצבא, אבל היה ממש בלגאן. בערב אבא שלי יצא למשמרת, ולקראת חצות דפקו בדלת קצינים. הסתכלתי בעינית של הדלת, ראיתי אותם והבנתי שהוא נהרג. זה באמת היה שוק, כי זה לא שהיה מבצע ארוך שהוא משתתף בו ואתה מצפה שזה יקרה. זה היה ממש פתאומי. פתאום מגיעים קצינים ואומרים את הבשורה הזאת ומתחילים לתכנן הלוויה, כשאת עדיין לא מבינה מה קרה בכלל".
"היה כולו טוב"
שלושה ימים מאוחר יותר מובא יונתן למנוחות בבית העלמין בעיר, ומיכל עושה את צעדיה הראשונים בחיים החדשים שלא ביקשה לעצמה. "היה נורא קשה בשבעה", נזכרת מיכל בעצב, "חברות שלי וחברים של אחי נורא תמכו בי. המון אנשים שלא ציפיתי שיבואו לשבעה באו ועטפו אותנו. התהליך אחר כך הוא גם קשה, כי יש את הבום שפתאום אנחנו לבד. פתאום יש משברים שאת לא מבינה, את פתאום מתחילה לעכל. אני זוכרת את עצמי נמצאת בבית ספר ורואה סרטון עליו ומתפרקת, כי את לא מצליחה להבין אם עיכלת את זה או לא, במיוחד שהיה לנו קשר נורא טוב ובאמת אהבנו אחד את השנייה".
"זה היה שוק כי זה גם להסתגל למצב שנשארתי אחות בודדה ויחידה, ושאין לך את המישהו שאת יכולה לדבר איתו על ההורים והוא יבין אותך", היא מוסיפה. "היינו קרובים למרות הפרש הגילאים בינינו. הוא באמת היה אח גדול לכל דבר. למדתי ממנו המון. הוא היה ספורטאי והיה השראה בשבילי. הוא תמיד היה משקיע ומצליח לשלב הכל, למרות שזה היה קשה. הוא הצליח לשלב לימודים וספורט, ואחרי זה החליט שהוא הולך בדרך אחרת לשירות משמעותי בצבא, ואחר כך עשה קורס קצינים, וכל זה גרם לי נורא להתגאות בו. ואז זה פשוט בום נורא גדול".
ספרי על יוני. איזה אדם הוא היה?
"יוני היה בן אדם נורא מכיל. הוא היה יכול להיות שקוע בבעיות שלו, אבל אם הייתי צריכה משהו ממנו הוא מיד היה בא. הוא היה עושה הכל בשביל האנשים שקרובים אליו. היה לו לב טוב, הוא היה בן אדם טוב והשקיע מעצמו בשביל שיהיה טוב לאחרים, במיוחד לחברים שלו ולמשפחה שלו. הוא היה ספורטאי רוב חייו והשקיע בזה המון. הוא היה נוסע לווינגייט להתאמן, משלב לימודים ומחויבות אישית, ומצליח לשלב את הכל ביחד בלי להתלונן. הוא תמיד חשב שעבודה קשה זה מה שיצליח לקדם אותו. הוא היה בטוח בעצמו, ובאמת, פשוט אין מילים להסביר אותו. הוא תמיד היה דואג ותמיד משקיע ועושה הכל כדי שיהיה טוב, וגם כשלא היה טוב הוא היה מבין את הטעות שלו, מצטער ומתקן. אין איך לתאר אותו. הוא היה פשוט כולו טוב".
איפה את מרגישה את החוסר שלו במיוחד?
"חסר לי החיוך שלו שבלט, הצחוק שלו. חסר לי הריקוד שלו, השירה שלו, למרות שהוא לא ידע לשיר. בבית זה חסר לא לשמוע את הקול שלו. קשה לי שאני לא יכולה לדבר איתו שיחות עמוקות, כי הוא באמת היה מקשיב לי. הוא חסר תמיד כי הוא היה נורא שמח ונורא אופטימי, וזה חסר לי עכשיו".
יש בך גם תחושה שאת צריכה לדאוג להורים עכשיו?
"כן, באמת יש יותר צורך לתמוך בהורים, כי בסופו של דבר נשארתי הילדה היחידה שלהם. יש לי צורך לחזק אותם ולהראות שאני חזקה, כדי שהם יוכלו להמשיך בחיים שלהם ולראות שאני ממשיכה בחיים שלי כי אני צעירה, יש לי לימודים, צבא והמון דברים שאני עדיין צריכה להספיק ולעשות. יש צורך להראות להורים שאני עדיין פה, ושיזכרו שיש להם אותי ושאני תמיד אהיה פה בשבילם. הם נורא תומכים בי ומנסים לעשות בשבילי, למרות שכל אחד מרגיש את הכאב בצורה שונה. למרות הכל, אנחנו מנסים להישאר מאוחדים, גם בשבילו וגם בשביל שאיכשהו נצליח לעבור את זה ולהיות בתחושות קצת יותר טובות".
מה היית רוצה שנזכור מיוני?
"הייתי רוצה שנזכור שהוא היה בן אדם נורא טוב ושתמיד נזכור אותו כמו שהוא, עם החיוך היפה שלו, שהוא צוחק ומצחיק, ובכל מקום שהוא בא שמים לב כי הוא ממלא את החדר בטוב. הייתי רוצה שיזכרו אותו כמו שהוא, כי מגיע לו שנזכור אותו, ואת כל החללים, כי בכל אחד יש אור ותקווה שנותנת לנו כוח להמשיך. אני יודעת שמתישהו ניפגש שוב ואני אוכל לדבר איתו. תמיד הוא יהיה אצלי בלב. אני נורא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו".
