מנכ"ל הרכבת הקלה היוצא, יהודה שושני, תושב רעות, מסביר שכלי התחבורה העתידני הזה לא יגיע למודיעין לפני שייושם בחמש הערים הגדולות, למרות התעניינותו של ראש העירייה ביבס באופציה התחבורתית הזו, שנכון לשנת 2013 נחשבת עדיין למהפכנית בישראל

"בעשור הקרוב לא תהיה רכבת קלה נוספת במדינת ישראל" – כך מצהיר מנכ"ל 'סיטיפס'-הרכבת הקלה, יהודה שושני (55) מרעות, שיודע שכנראה על מה הוא מדבר. שושני הוא זה שליווה מקרוב את הקמת הרכבת הקלה, שנה לפני פתיחתה הרשמית. בקרוב הוא עומד לעזוב את ה'בייבי' ולעבור לאתגר הבא, לא לפני שייקח פסק זמן של מספר שבועות או אפילו חודשים כדי לחשוב מה התחום הבא שבו ירצה לעסוק. "אני עוזב כי האתגר הסתיים", הוא מסביר ומוסיף: "אני היום מרשה לעצמי לומר מה שלא אמרתי קודם – שאני המנכ"ל היחידי שהקים רכבת קלה, השיק אותה והפעיל אותה עם שיא ביקושים. הרכבת הקלה בירושלים כבר הייתה  באיחור של שנתיים, בשל העובדה שתכננו שגוף פרטי יהיה אחראי על הביצוע, אולם הסמכויות נמצאת בידי המדינה והרשות המקומית". שושני מנסה לסמן את הסיבות לעיכובים: "היו חמש סיבות שגרמו לעיכובים של שנתיים: אישורי בנייה, אישורי תנועה, אישורי עבודה, ארכיאולוגיה ותשתיות הבנייה, וזאת לפני הכנסת המערכת החשמלית".

האם במודיעין תהיה רכבת קלה?

לדברי שושני מי שמאוד מתעניין בהקמת רכבת קלה כאן בעיר, הוא לא אחר מאשר חיים ביבס, ששלח לפני מספר חודשים צוות עובדים בכיר מהעירייה לביקור ברכבת הקלה בירושלים, במטרה ללמוד את המשמעות של שיפור התחבורה הציבורית באמצעות כלי זה. לדבריו מדובר בחשיבה מצויינת לטווח הרחוק, אך לא ממש יישומית בעתיד הקרוב. שושני: "במודיעין לא תהיה רכבת קלה עד שתהיה כזו בחמש הערים – פתח תקווה, בני ברק, תל אביב, בת ים וראשון לציון, שהיו אמורות להשיק רכבת קלה בתחומן עוד בעשור הקודם. בתל אביב לקח עשרים שנה עד שחשבו על הרכבת הקלה, ולדעתי זה לא יקרה בעשור הקרוב. מה שנכון וחשוב הוא שבעיר כמו מודיעין ישלבו את הרכבת הקלה במערך התחבורה הציבורית".

ומה יקרה בעוד עשור?

"קצב הגידול המשמעותי שבין 50 ל-70 אלף תושבים נוספים במודיעין בשנים הבאות, דורש כבר היום ללמוד מהגורמים המקצועיים איך עושים זאת בפועל".

פיל לבן – לא מה שחשבתם

הדרך של שושני לרכבת הקלה עברה בשירות צבאי מאתגר, במהלכו נפצע מספר פעמים וכיום הוא מוגדר נכה צה"ל (ראה מסגרת), וגם לאחר שהספיק לעבוד בחברת התרופות 'טבע'.

שושני. רכבת קלה? לא בעשור הקרוב!

"ידעתי שפרויקט הרכבת הקלה תקוע עם מלחמות קשות, ומי שמנהל אותה הינם הבוררים. עמדו בפני שתי מטרות: הראשונה – להשיק את הרכבת מהר ככל שניתן, והשנייה – להגיע לשיא הביקושים והשירות. היום, שנתיים אחרי, אני מרגיש שהמטרות הושגו".  

כאיש צבא לשעבר, כיצד הגעת למגזר העסקי?

"לפני כתשע שנים פרשתי מצה"ל והתפקיד האחרון שלי היה נספח צה"ל בדרום-מזרח אסיה. ישבתי עם משפחתי בתאילנד במשך שלוש שנים, ובמהלך שהותי אף זכיתי לקבל  ממלך תאילנד את האות המלכותי הגבוה ביותר לזרים שנקרא 'פיל לבן' – שמייצג הישגים ויכולות ביצוע, בדיוק ההיפך ממשמעות המושג בישראל. כשסיימתי את תפקידי רציתי, בשונה מנספחים צבאים שהולכים בדרך כלל לעבוד בתעשיות הביטחוניות, לעבור למגזר העסקי, וכך הגעתי לחברת 'טבע'. בזמנו לא הייתה לחברה פעילות מסחרית באסיה והיא חיפשה מנהל שיש לו ידע הנוגע  לתרבות העסקית שם. מי שהיה המח"ט שלי וכיהן כסמנכ"ל בכיר ב'טבע', המליץ עליי, ולמעשה כך קרה שאני הוא זה שהקים את פעילותה העסקית של החברה באסיה, באוסטרליה ובניו זילנד לפני כשמונה שנים, כמנכ"ל יבשת אסיה והפסיפיק. כיום חברת 'טבע' מוכרת בכמיליארד וחצי דולר בפעילות עסקית בטריטוריה זו. הייתי שם כחמש שנים כאשר הבסיס היה בישראל והייתי כל הזמן בטיסות. הייתה אפשרות שנגור בסינגפור, אבל הבנות שלי חזרו לארץ והיו בגילאים שבהם בדיוק עשו בגרויות, וגם אשתי לא רצתה לפגוע בקריירה שלה".

ומה גרם לך לעזוב  חברה מצליחה שכזאת?

"עזבתי כי  זה היה נכון מבחינה עסקית. בשנה האחרונה הייתי מנהל בכיר בתחום הייצור במפעלים בהודו ובסין. ניהלתי את כל הפעילות הזו והכל נעשה באמצעות טיסות לשם ובחזרה. שמעתי על האתגר של הרכבת הקלה, ומכיוון שזה פרויקט לאומי ולא אומרים לו 'לא' כיום אני יכול לומר בגאווה שלא רק הייתי המנכ"ל הראשון, אלא לציין כי היום נוסעים ברכבת הקלה 130 אלף נוסעים ביום. נתון זה קרוב למה שרכבת ישראל מסיעה, ואם ניקח בחשבון  שעדיין לא אישרו את 'הפעימה הצפונית' בירושלים (ציר נוסף שאמור להפתח בהמשך) – ובציר זה יש לרכבת הקלה את הבלעדיות – זה יכול להעלות את מספר הנוסעים ל-150 אלף".

במה אתה גאה במיוחד?

"מדובר בנסיעה הכי בטוחה במבחן התוצאה בעולם המערבי. לפני שהפעלנו אותה היו שטענו שיהיו בין עשרה לשלושים הרוגים בשנה. חששו מבואה של הרכבת , אך עד כה התקבלה רק תלונה אחד על אדם שנפצע, הולך רגל. הרכבת שקטה מאוד ולעיתים זה עלול להיות מסוכן, כי מי שהולך ברגל ברחוב לא תמיד שומע שהיא מגיעה. במבחן התוצאה הצלחנו להטמיע כלי תחבורה ציבורי חדיש, מודרני וירוק, ולראייה יש הפחתה של כ-70% מהזיהום שנמדד קודם לכן ברחוב יפו בירושלים".  

מי קהל היעד של הרכבת הקלה?

"האוטובוסים מביאים נוסעים מהשכונות וניתן לשלם בכרטיס אחד בעלות של 6.60 שקל  בלבד. יותר ויותר אנשים מגיעים אלינו מתל אביב באמצעות מתחמי 'חנה וסע', שאחת מהן היא בהר הרצל והשנייה בגבעת התחמושת, בה מחנים ולא משלמים ומגיעים למרכז העיר בתוך רבע שעה.

אני מזמין את כל תושבי מודיעין לבוא לביקור בירושלים בימי שישי בבוקר, לנסוע דרך 443 ולהגיע בתוך עשרים דקות לחניון בגבעת התחמושת ובתוך רבע שעה כבר ניתן לטייל במרכז העיר. הרכבת גם חוצה את המדרחוב, אבל אין זיהום אוויר, וגם עשינו שידרוג ברחוב הוספנו עצים ותחנות חדישות ומוארות".

—————————————————————

שושני – סיפור חיים

שושני, נשוי למריאן, עובדת משרד הביטחון  ושניהם הורים לשתי בנות: שחף, בת 26, ודקל בת

ה-22. הם מתגוררים ברעות  כמעט מיום הקמתה: "עוד לא היו כאן מרצפות, כלום לא היה בנוי. הייתי בין הראשונים שקיבלו קו טלפון", הוא מספר.

הוא נולד בנהרייה להורים שעלו מאיראן בשנת 1953. לדבריו, מצבם הכלכלי אז היה טוב מאוד ועלייתם ארצה נבעה מהאידיאל הציוני. הוריו עבדו בשדה טבק בקיבוץ כברי, ולחדר הלידה הסיע האב את האם על אופניו. בגיל שנתיים עקרה משפחתו לשכונת התקווה בתל אביב, כאשר הוריו עבדו בעבודות דחק. משם עברו להתגורר ברחוב לוינסקי, סמוך לתחנה המרכזית. אימו מתגוררת כיום ביד אליהו. בצעירותו למד בבית הספר החקלאי המיתולוגי 'כדורי', "שם ספגתי חלק גדול מערכיי", הוא מדגיש.לאחר שהצטיין בלימודיו קיבל מלגה ללימודי וטרינריה בקליבלנד, ארה"ב.

סירב ללימודים בארה"ב – והתחיל מהלך חיים של מלחמות ומנהיגות

שושני: "אמרתי 'לא' ו'תודה רבה' וביקשתי רק לשרת ב'גולני' וללמוד בהמשך. מייד לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. אח של אימי נהרג ואחי נלחם בסיני. זו המלחמה בה לא השתתפתי, הייתי צעיר מדי ובתקופה ההיא ניהלתי את הרפת עם חבריי. התגייסתי ל'גולני' כפי שתכננתי ועשיתי מסלול רגיל. סיימתי טירונות, מ"כים וקצונה, והכל בהצטיינות. הייתי סמ"פ, קמב"ץ ומ"פ בפעילות ענפה בדרום-לבנון. בחודש אוגוסט 1980, בפשיטה שנקראה 'מבצע מוביל' ברמת ארנון, נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-12 חיילים נפצעו, אני ביניהם. נפגעתי מצרור ונקטעה לי רגל וחיברו לי אותה בחזרה. כלבם של המחבלים גילה אותנו בשטח, ואני זוכר את הפרטים כאילו זה היה רק אתמול. הובלתי ארבעה קצינים אחריי וירו עלינו, נפגעתי ברגל שמאל, לא רואים את זה עליי היום, אולי טיפה. צעקתי להם שימשיכו לרוץ. שכבתי שרוע על הרצפה והמפקד שלי, תת-אלוף אפי איתם, צעק לי: 'שושני, מה מצבך?'. צעקתי שנפצעתי, וחשבו שפציעתי אינה קשה, למרות שהרגל נקטעה לחלוטין ומצאתי אותה מונחת על המותן  הימנית שלי. הייתה לי קטיעה של העורק הראשי ואיבדתי המון דם בקצב מהיר ונחלשתי מאוד מהר. קשרתי לעצמי חוסם עורקים ולא הצלחתי לקשור חזק. כשהגיע החובש מצבי לא היה טוב. לא הצליחו להכניס לי אינפוזיה והייתי עדיין תחת אש, כאשר גזרת הבופור הייתה בשליטת המחבלים. החובש ניסה לטפל בי ולא הצליח ואמר שיש אירועים נוספים בשטח. גם הרופא החטיבתי היה עסוק, וכאשר הגיעו אליי סבלתי מאובדן דם אך הייתי עדיין בהכרה מלאה, לדעתי בשל הכאבים. שמעתי שאמרו עלי 'אם לא ינחיתו מסוק ביער, שושני גומר בדקות הקרובות'. הבנתי שאני עומד למות וכל הסיפורים על מחשבות על אחרים לא היו נכונות לגבי, כי  חשבתי רק על עצמי. אחזה בי צמרמורת, וגם פחד, ואני זוכר שהחזקתי בחוזקה את האלונקה, והמפקד נתן הנחייה להנחית מסוק נוסף. כאשר העלו את כולם, המסוק לא הצליח להתרומם ואז הורידו את ההרוגים. כשהמסוק המריא לישראל אני זוכר את הצרור שנורה אלינו מהבופור, ובעקבות התנודתיות הוצאתי בטעות את האינפוזיה ששמו לי. הטייס ביקש לנחות במחנה 'גיבור' ואחרי כמה דקות האלוף יאנוש בן גל  אישר. הטייס הודיע שהוא חייב להגיע לבית חולים רמב"ם והייתה דילמה. בדרך קשרו את הרגל שלי לאלונקה. הטייס קיבל לאחר מכן צל"ש על טיסה זו. כשהמסוק נחת בבית החולים, חשבו בטעות שהפצוע מתחתיי, שהיה מלא בדם שנזל ממני, הוא פצוע קשה יותר, וטיפלו בו ראשון".

פציעה, ועוד אחת, ועוד אחת

"הייתי רק בן 23", ממשיך שושני לתאר את האירוע המעצב בחייו, "מאושפז שנה ברמב"ם, עברתי 12 ניתוחים. בראשון הצילו את הרגל שלי, לקחו וריד מהרגל השנייה והשתילו לי ברגל שאיחו. קיבלתי עשרים מנות דם והצליחו לייצב אותי. הרגל שלי התקצרה בשמונה ס"מ ובתהליך ארוך השתילו בה עצם. לא רואים את זה עלי היום. המשכתי לשרת בצבא עד לתפקיד מפקד חטיבה ונפצעתי עוד פעמיים בלבנון, בברך של אותה הרגל. בפעם השלישית נפצעתי במהלך אימונים בגבי, אבל המשכתי לשמש כמפקד חטיבת חי"ר. אמנון ליפקין-שחק זכרו לברכה, איש יקר, הוא זה שהכריע שאשמש כמפקד למרות התנגדות הקרפ"ר (קצין רפואה ראשי)".

הנה טסה הרכבת (הקלה)

• הרכבת פעילה החל מהשעה חמש וחצי בבוקר ועד חצות, ובימי שישי עד שעה לפני כניסת השבת.
• כ-600 עובדים ברכבת הקלה, ומי שמפעיל אותה הן חברות בת של 'סיטיפס'.
• לראשונה תוכשר אישה כנהגת רכבת קלה, במסלול הכשרה לא פשוט.
• הרכבת הקלה מעסיקה גם עובדים ממזרח ירושלים.
• בנסיעה אחת ניתן לראות תמהיל לא שגרתי של תושבים חרדים, ערבים ותיירים.
• בשנת 2012 אירעו בעטייה של הרכבת 12 פציעות קלות, ואחת בינונית, לעומת אירופה, שם יש גם הרוגים מדי שנה.
• הרכבת הקלה מסיעה כרבע מנוסעי התחבורה הציבורית בירושלים.
• מהירות הנסיעה המירבית היא עד 60 קמ"ש בתוך העיר, ואילו המהירות הממוצעת פחותה בהרבה -21 קמ"ש.