פעם, מזמן, כשעוד הייתי צעירה, יפה וסטודנטית, הנסיעה באוטובוס הייתה חלק משגרת היומיום שלי. אני מודה שברגע בו רכשתי את המכונית הראשונה שלי נפרדתי לשלום, ובלי עצב מיותר, מעולם התחבורה הציבורית. אך קשה להיפטר מהרגלים ישנים, והשבוע כאשר התבקשתי לעלות לנסיעת מבחן באחד מקווי האוטובוס החדשים של חברת 'קווים' שהחלה לפעול במודיעין, התחושה הייתה טבעית לחלוטין, אם כי מסורבלת במקצת. איך הייתה החוויה? או, בדיוק את זה רציתי לספר לכם.
אין לי שום מקום שאני צריכה להגיע אליו …
הסירבול התחיל ברגע שבו הבנתי שאין לי שום מקום מיוחד שאני צריכה להגיע אליו. המטרה הייתה הנסיעה עצמה, ולכן היה עלי למצוא מסלול קווי שייקח אותי מנקודה A לנקודה A בחזרה. למה? התשובה ברורה, הרי בדיוק שם החניתי את הרכב הפרטי שלי ואליו גם רציתי לחזור. חיטוט זריז באתר האינטרנט של חברת 'קווים' העלה כי במודיעין מרבית הקווים הם מעגליים, והנה נפתרה הבעיה. השארתי את רכבי הנאמן סמוך לתחנה הראשונה של קו 2, נפרדתי מהמזגן הפרטי, כיביתי את אפליקציית הניווט החביבה עליי, ויצאתי למשימה.
בימים הרחוקים ההם, כאשר מערכת האוטובוסים התל אביבית הייתה חלק ממערכת הנשימה וההליכה שלי, עוד לא המציאו את האפליקציות המשוכללות לטלפון החכם, שמודיעות בדיוק בעוד כמה זמן יגיע קו האוטובוס שלי לתחנה. ואם להודות על האמת – והגיל – הרי שגם את הטלפון החכם עוד לא הספיקו להמציא אז. שעת הגעת האוטובוסים הייתה משוערת בלבד, ולא הייתה כל דרך לדעת אם פספסתי את האוטובוס בשניות או שהתמזל מזלי והגעתי בזמן. כל אוטובוס שנראה באופק היה גורם לי למצמץ ולהתפלל, ואי אפשר היה לתאר את השמחה כאשר הצלחתי לזהות מרחוק את הספרה הנכונה – ואז לדמיין את האכזבה, כאשר גיליתי ששוב עיני אכזבו אותי, ובמקום המספר המיוחל 8, שאותו דימיתי לראות ממרחקים, הצג על האוטובוס המתקרב הוא בכלל 62. הדיאלוג השכיח בתחנות היה אז: "קו 18 כבר עבר? אה, בדיוק פספסתי אותו, מתי הוא עבר? איך אין לך שעון?'.
… ואין אף אחד להתעלם ממנו
היום אין כל צורך להתייחס למי שכבר יושב בתחנה, ואין באמת טעם באינטראקציה אנושית כאשר המכשיר הסלולארי מדוייק יותר, אדיב יותר, ולא מעשן לי בפרצוף.
רק שכאשר הגעתי לתחנה, בשעות הצהריים המוקדמות של יום ראשון, לא היה שם אף אחד להתעלם ממנו. התחנה הייתה שוממת וחמה. למרבה המזל, האפליקציה החכמה דיווחה לי שהקו המבוקש כבר בדרך אליי, וכך אכן היה. נשמתי לרווחה כאשר נכנסתי למזגן, חייכתי לנהג שלא טרח לחייך בחזרה, ורק נאנח כשהגשתי לו שטר של חמישים שקלים לפריטה.
הוא מייד זיהה שמדובר בנוסעת שאינה בקיאה בהילכות האוטובוסים, והחזיר לי כנקמה את כל העודף בשקלים. כורעת תחת הארנק הכבד מעדתי אל אחד המושבים הפנויים שליד החלון. טוב, כמעט כל המושבים עמדו ריקים, והאוטובוס הרגיש כמעט כמו הסעה פרטית. בני הנוער מן הסתם עדיין נמו את שנת היופי של חופשת הקיץ, גימלאי העיר בוודאי כבר פרשו למנוחת צהריים מוקדמת, והבודדים שהשתתפו בחוויית האוטובוס שלי היו אם ותינוק בעגלה, שלוש נשים בגיל העמידה ששוחחו על התורים הצפויים להם בקופת החולים, וגבר צעיר שנראה תלוש, כמעט כמוני, בסיטואציה. האיש לא הרים את עיניו ממשחק ה'קנדי קראש' בטלפון הנייד שלו, כך שיכולת הבילוש שלי אחריו הסתיימה בדיוק היכן שהתחילה.
הכי טוב כשכולם בעבודה
איך היה אתם שואלים? (ואם לא, אולי כדאי שתשאלו?) המזגן הקפיא את האווירה, מיעוט הנוסעים יצר אווירה שקטה ואירופאית, במיוחד לאחר ששלושת הנשים המשוחחות על בדיקות א.ק.ג וגסטרו הגיעו ליעדן, והנהג זעוף הפנים הראה סימני חיוך כאשר התברר לו לאורך המסלול שהתחנות ריקות, והוא יכול להמשיך בנסיעה ולא לעצור. הנסיעה עברה בשקט, אך לא עברו יותר מחמש תחנות, כאשר הבחנתי שהשלט האלקטרוני באוטובוס מכריז כי התחנה הבאה ממוקמת בסמוך לביתה של חברה בעלת שני יתרונות ברורים: עובדת מהבית, וחמושה ברישיון נהיגה ורכב בחנייה. מיהרתי לצלצל והאוטובוס נעצר בחריקת בלמים. נפרדתי לשלום מהכסא המרופד, שדווקא היה נוח יותר ממושבי האוטובוסים שזכרתי, ודילגתי החוצה. כעבור כוס קפה, עוגייה, וחברה אחת מופתעת, חזרתי אל המכונית. זו שלוקחת אותי, בלי שום תחנות, אל היעד המבוקש.
היא אמנם דורשת את ליטרת הדם שלה בצורת מיכלי דלק יקר, והחלפת אלטרנטור לא צפויה בכמה מאות שקלים, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.
לסיכום החוויה – אם כבר לנסוע באוטובוס, עדיף בחברת 'קווים' במודיעין. רצוי באמצע היום, כשכל שאר התושבים בעבודה.
צילום אינגריד מולר
