מלחמת "שאגת הארי" מתקרבת לסיום השבוע הרביעי, וכצפוי, ההורים לילדים קטנים, ובמיוחד אלו שנאלצים לעבוד תוך כדי, כבר "מטפסים על הקירות". שוחחנו השבוע עם מספר אימהות, שמנסות לשמור על אופטימיות למרות שהחזרה ללימודים ולשגרה לא נראית באופק.
שאנה ספורנג, אם לשני ילדים קטנים (בת שנה ובן 4), מספרת: "אני ובעלי עצמאים, אני פיזיותרפיסטית והוא קבלן שיפוצים שבגלל המלחמה התבטלו לו שלוש עבודות. אני פיצלתי את הימים שלי ואני נוסעת שלוש פעמים בשבוע לקליניקה מחוץ לעיר, וככה אנחנו מתחלקים בינינו בטיפול בילדים. הבן שלי בגן שפה, שמוגדר כחינוך מיוחד. במוצ"ש אמרו לנו שחוזרים ללמוד אבל כבר בלילה, אחרי הפגיעה הקשה שהייתה בדימונה ובערד, עדכנו אותנו שהכל התבטל. הילד הלך לישון בידיעה שהוא הולך לגן למחרת, ובבוקר התאכזב שזה לא קרה. זה קשוח".
כצפוי, כמו שאר העצמאים, גם לספורנג מתווסף לקושי העניין הכלכלי. "אני לא יכולה לעבוד באופן מלא וזה בעייתי. בתחילת המלחמה הבן שלי ובעלי היו בארצות הברית ונתקעו שם, הבת הייתה חולה והייתי איתה בטרם בין האזעקות, ובעלי חזר אחרי יותר משבוע בטיסת חילוץ של אל-על ישר לאזעקה. במזל, יש לי ילדים קטנים שמבחינה פסיכולוגית לא צריכים הרבה הסברים ולא שואלים יותר מדי שאלות, אבל צריך להעסיק אותם כל הזמן וזה מאוד קשה. הם הולכים לישון בשבע וחצי בערב ואני נזרקת על הספה מותשת. למזלי, בעלי לא במילואים, יש לי ממ"ד בתוך הבית, ובעיקר אני שמחה שאנחנו עושים פעולה בשביל שהעתיד של הילדים שלנו יהיה יותר טוב, ואני מעדיפה להתמקד בזה".
מה הילדים עושים כל היום?
"הבן שלי במצב רגיל רואה חצי שעה טלוויזיה ביום, אבל עכשיו הוא רואה קצת יותר. אני מנסה למצוא לו תכנים קצת יותר חינוכיים. הגן שלו כל יום שולח סרטונים על פסח ונתנו לנו כל מיני דפי עבודה שאנחנו עושים איתו. יש גם זום, אבל הוא לא מתעניין בזה במיוחד. יש לי משפחה בעיר אז אנחנו הולכים לבקר בני דודים. אנחנו נמצאים הרבה בבית, ועם הגשם קצת יותר קשה לצאת. יש את מוריה סנטר ויש הפארק, אז אנחנו מבלים שם כמה שעות. יום אחד אני נמצאת עם הילדים ויום אחד בעלי, בתקווה להיות עם סבלניים. אנחנו מנסים כמה שיותר שהילד לא יפסיד מזה שהוא לא נמצא בגן ולא לשים אותו מול הטלוויזיה כל היום. הקטנה בת שנה לא מתעניינת בטלוויזיה וצריך להיות איתה כל הזמן. בהתחלה כמעט ולא יצאנו מהבית, וכשיצאנו לישפרו הייתה אזעקה. הייתי יוצאת עם הילדה כל יום לסופר, לקנות לה יוגורט, כדי שתהיה לה איזושהי פעילות יומיומית".
איילה ברגסון, מורה לחינוך מיוחד בבית הספר משואת נריה, נמצאת גם היא בבית מאז פרוץ המלחמה, עם שלושה ילדים ושיעורי זום שהיא אמורה להעביר. "כשהתחילה המלחמה זה תפס אותנו לא מוכנים", סיפרה השבוע, "בגלל שאני מורה ויש לי זומים, וגם לילדים יש, זה יוצא מאוד מורכב. בהתחלה היה מאוד לחוץ, גם מבחינת השגרה וגם מבחינת העבודה והילדים והתפקוד איתם. אני מרגישה שהרבה פעמים בגלל שהעבודה שלי מאוד אינטנסיבית ומחייבת, אני נזכרת מאוחר לבדוק מה קורה עם הילדים שלי. יש להם את הזומים שלהם ואם אני לא הייתי בזומים שלי הייתי יותר עוקבת אחריהם. הרבה פעמים יש לחץ מבחינת הלמידה המשותפת ושכל אחד צריך מרחב כדי ללמוד בשקט. יש גם את הנושא של העייפות בגלל האזעקות והשגרה שמתבלבלת. בשבועיים הראשונים זה היה מאוד מתיש, וגם הילדים הוציאו הרבה תסכול על הקטע הזה שהתלמידים יותר חשובים לי ושזה מפריע להם".
איך הם מגיבים לאזעקות?
"כל אחד מגיב שונה. יש ילדה שזה גורם לה ללחץ עד שהיא לא יכולה להישאר לבד. מצד אחד אני יותר בבית, אבל יוצא שבסוף אנחנו יותר עייפים בגלל השגרה הזאת. לילדה שלי הייתה אמורה להיות בת מצווה והיא נדחתה בגלל המלחמה, אז צריך לנסות לשמח אותה ולעשות לה משהו מיוחד ולהסביר לה. יש יותר מצבי תסכול. מצד שני, יש יתרון ללהיות בבית ביחד, עם יותר ארוחות משותפות. הבת הגדולה שלי לומדת בפנימיה ועכשיו היא יותר בבית ואפשר להרגיש אותה. אנחנו מנסים לעשות פעילויות שבדרך כלל לא עושים עם הילדים, לקום קצת יותר מאוחר, וזה בצד היותר חיובי. הבן יותר מסתגל ולוקח את זה יותר בנחת".
"זה שיש ממ"ד בבית מאפשר לשמור על שגרה יחסית, וזה לא ברור מאליו בכלל", מוסיפה ברגסון, "הילדים נמצאים הרבה במסכים, לפעמים הם אוהבים לבשל ולשחק קצת, אבל בעיקר הם אוהבים להיפגש עם החברים. אני די פוחדת להסתובב במצב הזה, אז הם קצת נפגשים עם חברים אבל הרבה זמן לצערי במסכים. הקטנה פוחדת להישאר לבד והגדולה גם חוששת בלילה, והיא נשארת ערה עד מאוחר כדי שלא תתעורר מההתרעה. השגרה נפגעת וההתנהלות לא טבעית".
אם נוספת עימה שוחחנו השבוע היא יפית מלכה ממכבים, אם לשלושה ילדים קטנים שבעלה איש קבע. "התקופה הזאת יצרה אצלנו שגרה קצת אחרת בבית עם שלושה ילדים בגילאי 10-13", היא מספרת, "האמת היא שהם די זורמים עם המצב ורובם אפילו נהנים מהשינוי ואין להם יותר מדי חששות, חוץ מהקטנה בת ה-10 שקצת יותר רגישה וצריכה יותר חיזוקים והרגעה. הבן הגדול, בן 13, כבר פחות בקטע של זומים והוא מעדיף להיות עם חברים ומבלה איתם רוב היום. הקטנים כן משלבים לפעמים זומים, קצת יצירות בבית, וגם משתדלים לצאת להתאוורר כשאפשר. כמו אצל הרבה משפחות, הימים והלילות קצת התבלבלו. הולכים לישון מאוחר יותר, קמים מאוחר יותר, ויש תחושה של שגרה יותר חופשית ופחות מובנית. בסך הכל אנחנו מנסים לשמור על איזון, גם לתת להם ליהנות מהחופש וגם לשמור על איזושהי מסגרת רכה שתעזור לכולם לעבור את התקופה בצורה נעימה ורגועה".
