צילום אילוסטרציה: AI
בסוף החודש יצויין יום ההוקרה לפצועי כוחות הביטחון, כאשר במודיעין ויישובי הסביבה מתגוררים כ-700 מהם, מרביתם נפצעו במלחמת "חרבות ברזל".
במשרד הביטחון ואגף השיקום אמנם הרחיבו את המענה הניתן לפצועים בשנים האחרונות, אבל קשה לומר כי זה מספיק. בתוך מציאות זו נולדה בעיר עמותת "חפ"ק מודיעין", בהובלת אבי אור, תושב העיר, פוסט טראומטי בעצמו משירותו הצבאי.
העמותה פעילה מזה כשנה ומקיימת פעילויות קבועות מדי שבוע ולאורך כל השנה, ולדברי אור עד כה הצטרפו אליה מאות פצועים ופצועות, רבים מהם סובלים מפוסט טראומה בה לקו במהלך השירות. "בשנה האחרונה עשינו יותר מעשרים מפגשים גדולים – הרצאות, פעילויות למשפחה, בנוסף לעשרות מפגשים חברתיים ועשרות מפגשים אישיים. אנחנו מנסים ליצור שיתופי פעולה אבל לא מקבלים תמיכה או סיוע מאף אחד. אנחנו מקוששים מפה ושם, פונים לכולם, אבל לצערי כרגע אין שום תמיכה. המצב מאוד מורכב. יש אנשים במצבים שמחייבים טיפול, סיוע ומעטפת יותר רחבה, והם לא מקבלים אותה. יש מאות תושבים שזקוקים לסיוע ביום-יום, אבל אין שום התקדמות. אני רואה איך הפעילות שלי תורמת לאנשים כל כך הרבה, הם חוזרים לצחוק, יש שינוי מאוד חיובי במצב שלהם בעקבות המפגשים אצלנו. זאת קהילה שנבנית במהירות. לפני חצי שנה היינו 300 איש והיום אנחנו כבר 700 ממודיעין והסביבה".
"ניסינו לעשות גיוס המונים וגייסנו מה שאפשר, אבל זה עדיין לא מספיק", מוסיף אור. "יש לנו תוכניות, אנחנו יודעים מה החבר'ה האלה צריכים, מה יוציא אותם מהבית, הכל עומד ומוכן, רק שיתנו לנו את הסיוע והתמיכה. אולי בשבוע ההוקרה לפצועי צה"ל משהו יתעורר. אני הוצאתי כבר עשרות אלפי שקלים מהכיס שלי, אבל מישהו חייב להיכנס מתחת לאלונקה. יש מקרים מורכבים שצריך לשים לב אליהם. אף אחד לא מגבה והם נשארים בסוף בלי כלום. יש לנו מאות פצועים בעיר שרובם בקבוצה שלנו, ואין לנו משאבים לעזור להם. יש אנשים שמתחרפנים בבית כי אין להם מה לעשות. אנשים קורסים כל שבוע, ואין כרגע את המעטפת שהם צריכים".
כשהזיכרונות עולים
אחת המשתתפות בפעילות העמותה היא א', שוטרת הסובלת מפוסט טראומה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. "אחרי ה-7 באוקטובר עסקתי בזיהוי נרצחים כחלק ממערך הזיהוי של משטרת ישראל", היא מספרת, "עבדנו ימים כלילות במשך חודשים כדי לתת מענה למשפחות. זה לא פשוט להיחשף לדברים האלה. זה לקח שבועות ארוכים".
ההבנה שהיא חווה פוסט טראומה חלחלה לאט-לאט, היא מספרת. "בהתחלה את לא מרגישה שמשהו לא בסדר, את רק רוצה לסייע ולתת מענה כמה שיותר מהר, הרגשתי שאני בשליחות. לקח לי זמן להבין שמשהו לא בסדר. רק אחרי שנה ושמונה חודשים פתאום ראיתי שאני חוטפת התקפי חרדה, וכל הזמן יש לי פלשבקים של מראות וזיכרונות חודרניים. את פתאום מבינה שיש בעיה. התחלתי להרגיש את זה פיזית. את לא ישנה בלילות, כל הזמן יש מחשבות, יש ירידה בתפקוד, קשה לתפקד גם בבית. פתאום יש טריגרים, אני לא יכולה לשמוע רעשים חזקים. יש כל מיני תופעות כאלו ואת מתחילה להתקשות בתפקוד היומיומי ונמנעת מלהיפגש ולצאת מהבית".
במשך כל אותה תקופה ממשיכה א' לעבוד, עד שלא יכלה עוד. "הגוף שלי קרס. היו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף, חוסר שינה, סחרחורות, ורטיגו. זה השפיע עלי פיזית והתחלתי לעשות כל מיני בדיקות, לא הבנתי מה עובר עליי. זה הגיע למקומות מאוד קשים עד שאמרתי לעצמי 'תעצרי'. הבנתי שאני צריכה לעצור ולהקדיש זמן לריפוי. כיום אני לא עובדת. המצב הפיזי שלי השתפר, אבל נפשית המצב לא פשוט. אני יושבת בבית, לפעמים שוקעת במחשבות ועולים הזיכרונות".
עוד היא מוסיפה השבוע על משמעות ההשתתפות בפעילות העמותה עבורה. "לי עושה טוב שאני הולכת למקום שלא מכירים אותי ואני לא צריכה להסביר את עצמי. מקבלים אותי איך שאני, ויש בזה משהו נוח. יש לי פציעה שקופה, אף אחד לא יודע שאני חווה את הדברים האלה. מה שמביא אותי לחפ"ק זה העניין המשותף שכולנו חווים. את מגיעה למקום שאת לא צריכה להסביר יותר מדי".
עוד מספרת השבוע א' כי אחד הדברים שהכי חסרים לה הוא מענה רחב יותר, דוגמת זה שמספק בית הלוחם בערים אחרות. "מודיעין היא אחת הערים המגויסות ביותר ואני חושבת שמן הראוי שיהיה פה בית לוחם. אבי אור בחפ"ק באמת משתדל מאוד לתת מענה, הוא עובד חזק, אבל זה עדיין לא נותן מענה לכולם. אם היה בית לוחם היו גם בריכה וטיפולים. בתור פוסט טראומטית זה כמעט בלתי אפשרי עבורי להגיע לבית הלוחם בירושלים או בתל אביב בגלל הפקקים הנוראים. נרשמתי לבית הלוחם באשדוד, אבל הדרך קשה גם כן. אין פתרון במרחק נגיעה. מגיע לנו את כל מה שבית לוחם יכול להציע, שזה עולם ומלואו – אירועים, מפגשים טיפוליים, חוגים טיפוליים, בריכה, מענה למשפחות. אבי עושה מעל ומעבר, אבל הוא אחד ויחיד ואין לו משאבים. מגיע לכל הפצועים את אותן אפשרויות באופן שווה".
משתתף נוסף בפעילות העמותה הוא י', בשנות העשרים לחייו, ששירת בחטיבת גבעתי כאשר פרצה המלחמה. "הוקפצתי מהבית לכפר עזה, ליישובי העוטף ולנובה", הוא מספר, "אחר כך הייתי בכניסה הראשונה לרצועה והייתי חלק מהכוח שהלך לחלץ באירוע הנמ"ר, שבו נהרגו 11 חיילים שהיו איתי בפלוגה. אחרי כמה חודשים של לחימה התחלתי להרגיש תסמינים של פוסט טראומה – התקפי זעם, פלשבקים. חזרתי לבסיס וביקשתי לראות קב"ן, ומשם התחלתי בתהליך של הכרה בפוסט טראומה. הייתי במרכז לשיקום עורפי ואחרי זה המשכתי טיפולים במסגרת אגף השיקום".
"הייתי בכמה האירועים מורכבים", הוא מספר, "וכשיצאתי הביתה הסתכלתי על הבניינים וראיתי שהם לא נופלים, לא שמעתי קולות של טנקים ולא היו רעשים של מטוסים. בשבוע הראשון הייתי בהלם, ובשבוע השני כבר התחלתי לקבל פלשבקים. האתגר שלי עד היום הוא לישון בלילה. אני מקווה שפצועים בגוף ובנפש יוכלו לחזור לישון בלילה ולחיות ביום. זה איחול אדיר, שתחזור להיות בן אדם רגיל".
על הפעם הראשונה בה הגיע לפעילות העמותה הוא מספר כי היא הייתה מלווה בחשש רב. "הקושי העיקרי שלי היה לצאת מהבית, וגם לשבת עם הרבה אנשים זרים. זה מלחיץ. כל דבר הוא עומס רגשי, אבל כשהגעתי לשם הרגשתי שפתאום יש לי אוויר לנשימה. לשבת על קפה או בירה, לדבר על מה שקורה, זה היה המון בשבילי. זה המקום שנתן לי אוויר ולאט-לאט לחזור לשגרה".
כמו א', גם י' היה שמח למענה רחב יותר עבורו גם בעיר. "בסוף, החלום הוא שיהיה לנו במודיעין בית לוחם. אני לא נייד ונסיעה לירושלים או לתל אביב מאוד קשה לי. מה שאבי עושה זה מבורך, אבל הוא לא מתוקצב. אנחנו משלמים לארגון נכי צה"ל כל חודש סכום מאוד מכובד, וחבל שאין לנו מענה במודיעין".
