צלצול טלפון אחד, בבוקר ה-23 בספטמבר שנת 2004, שינה את מסלול חייה של עדי טל כהן ממודיעין. על הקו הייתה אימו של בן זוגה החייל טל ברדוגו, שבישרה לה כי אהוב נעוריה נפל. "ברגע אחד איבדתי את אהוב נפשי, ולא הבנתי איך אפשר להמשיך ולחיות", היא נזכרת, "האהבה שלנו הייתה כמו שילדים יודעים – סוחפת וטוטאלית".
מאז יצאה כהן למסע להכרה חברתית ופורמאלית של החברות השכולות, יחד עם אחיותיה לכאב, אלו שבניגוד לאלמנות צה"ל נותרו ללא הכרה במשך שנים רבות. כהן הצטרפה לעמותת "הותיר אחריו חבר.ה", ובשנים האחרונות היא מובילה את מערך המתנדבות והכשרתן לפעילות במערך החירום של העמותה. "הצטרפתי והפכנו את הארגון למשהו הרבה יותר גדול ממה שהיה", סיפרה השבוע למודיעין News.
"אף אחד לא התייחס אליי"
379 בני זוג הצטרפו לאותו מועדון שכול של כהן וחברותיה לעמותה מאז ה-7 באוקטובר, שנתיים בהן גברה ההכרה הציבורית כי הן זכאיות לתמיכה וליווי כמו בני משפחות הנופלים.
השבוע סיפרה כהן על התקופה שאחרי בשורת האיוב. "זה טלטל את העולם שלי. הייתי בת 20 ואיבדתי את הבן אדם שהיה העוגן שלי בחיים. היינו שנתיים וחצי ביחד. מי שהושיט לי יד זאת העמותה, ואחר כך אני הושטתי יד לחברות החדשות שהצטרפו. הייתה תחושה שרואים אותי. כשטל נהרג לא הודיעו לי שהוא מת, אף אחד לא התייחס אליי בשום צורה. הבנתי שמשהו צריך להשתנות. יצרנו שינוי משמעותי גם בקבלת ההודעה, והיום צה"ל מודיע לחברות".
לאורך השנים מציעה העמותות לחברות ימי פעילות, טיולים ועוד, וגם מענה לשעת חירום. "יש לנו מערך חירום שמגיע לבנות בשבעה ומלווה אותן. הייתי חלק גדול מהדבר הזה, כולל מהשביעי לאוקטובר. במשך חודשיים עבדתי לקלוט את מאות הצעירים והצעירות החדשות שהצטרפו אלינו בעקבות המלחמה", היא מספרת.
על פעילות אותו מערך חירום היא מרחיבה כי "עשיתי חיפוש אחרי מתנדבות חדשות והן עברו הכשרה מאוד מקצועית, וככה עלינו מדרגה בכל הארץ. ברגע שמצטרף חבר או חברה חדשים אנחנו מיד מקימים צוות של תומכים שמגיע אליו. עשינו את ההכשרה למתנדבים ממש כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה. פנינו למשרד הביטחון והצלחנו להגדיל את התקציב אחרי מהלכים ארוכים של לובינג. ביולי 23' הרגשנו שאנחנו במקום הכי טוב שהיינו בו כעמותה".
איך נראתה הפעילות מיד עם פרוץ המלחמה?
"עוד לפני שידענו את מספר הנופלים פניתי אל מנכ"לית העמותה, ואמרתי לה שאנחנו חייבות להמשיך להפעיל את כל הדבר הזה שבנינו. כבר ב-7 באוקטובר שלחנו הודעה למתנדבות והודענו להן שבקרוב נשלח להן הודעות להגיע. לא הבנו ששלושים מתנדבות בכל הארץ זה לא מספיק בכלל לנוכח הכמויות העצומות של הנופלים. מהר מאוד הבנתי שאין עבודה בבתי הספר, לקחתי חודשיים חל"ת והתנדבתי במשך חודשיים בעמותה. גייסנו מתנדבות מדהימות והמון חברות שכולות מהעבר שהסכימו להתנדב, עשינו הכשרות בזום כשהמלחמה מעל לראש שלנו. הכשרנו מאות מתנדבות והקמנו מערך של איתור, כי משרד הביטחון לא ידע להגיד לנו למי יש חברה. בדקנו לגבי כל חייל וחיילת שנפלו אם יש להם בן או בת זוג והגענו אליהם, לפעמים דרך הרשתות החברתיות".
לאחר איתור בני הזוג של הנופלים מגיע צוות חירום מטעם העמותה לשבעה, במטרה להעביר את המסר ש"אתם לא לבד". "אנחנו הארגון היציג של משרד הביטחון והמדינה משלמת לנו כדי לטפל בהם", היא מסבירה, "מגיע להם טיפול לכל החייים. הם חלק מהקהילה הזאת. לצערי, המשכנו לגדול מאוד החל מהשביעי לאוקטובר, גדלנו לכמעט 400 עד היום. עד השביעי לאוקטובר הממוצע היה 12 חברות בשנה. זאת גדילה של מאות אחוזים, משהו מטורף. כחלק מזה יצאנו באוקטובר האחרון עם משלחת לארצות הברית, כדי לספר את הסיפור שלנו מעבר לים. נפגשנו עם 14 קהילות והייתה לי הזכות לנהל את המשלחת. התחושה היא שיש שותפות והם מבינים מה זה אומר".
דוגמה לחלק מהשינויים שנעשו לאורך השנים היא, כאמור, באופן בו מגיעה הבשורה אל בני הזוג. "שולחים קצין שמודיע להם", היא מספרת, "לי לא הודיעו, גיליתי שהוא נהרג כשהייתי לבד ונפלתי על הרצפה. היום זה לא קורה יותר. היום חיילות שחבריהן נפלו מקבלות שבוע חופש כדי לצאת לשבעה בלי שיירדו להן ימי חופש. לי כחיילת רצו להוריד לי את הרגילה כי יצאתי לשבעה. בימי הזיכרון ובאזכרות עובדות מדינה וחיילות שכולות מקבלות אישור לצאת לאזכרות, ואי אפשר למנוע מהן את זה ולא מורידים להן שכר. הרבה ארגונים מיישרים קו עם זה. החברות השכולות מקבלות דרך העמותה טיפול פרטני בנוסף לטיפול הקבוצתי, ויש סיוע שהוא גם רגשי וגם תעסוקתי. בעצם, העמותה מלווה את החברה השכולה לאורך כל החיים, גם כשהילדים שלה מתגייסים וזה עלול לעורר את הטראומה. זה מאוד משמעותי להיות חלק מהקהילה הזאת ולא להישאר לבד".
כידוע, גם במודיעין נותרו לאחר המלחמה לא מעט בנות זוג שכולות. "לפני חודשיים כל החברות ממודיעין ישבו ביחד בבית קפה כדי להכיר אחת את השניה. היום יש לנושא הרבה יותר חשיפה בתקשורת, וגם אנחנו מייצרות הרבה תוכן ברשתות החברתיות. כך הסביבה של אותה חברה או חבר מקבלים את האבל שלהם ולא מנסים לדחוק בהם להתקדם. מאז ה-7 באוקטובר פתחנו גם קבוצות תמיכה להורים של החברות השכולות, כי גם הם חווים אבל על הבן זוג שהיה בהרבה מקרים בן בית, והם גם תומכים בחברה שהיא הבת שלהם שבהרבה מקרים צעירה ועדיין מתגוררת בבית. משרד הביטחון מאוד תומך בנו והעלה מאוד את התקציב מאז ה-7 באוקטובר. יש הבנה והפנמה שהם חלק ממשפחת השכול הישראלית".
מה נותנת לך ההתנדבות בעמותה?
"זה נותן לי תחושת משמעות, שאני לא במקום של מסכנות. למרות שקרו לי דברים מאוד קשים בחיים אני בחוויה של עשייה, יצירה ושינוי מציאות. זה הופך את המוות של טל לטיפה פחות מיותר ונותן לו קצת משמעות. זה אסון גדול, אבל עכשיו יש לזה אדוות חיוביות. אני גאה להיות חלק מהוועד המנהל של העמותה".
