"צבא זה אירוע גברי", אמר לאחרונה איש התקשורת הימני המוביל ינון מגל, בהמשך לקולות דומים רבים הקוראים נגד שירות נשים כלוחמות. וכל זה דווקא לאחר אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה, שהוכיחו חד-משמעית כי על גבורתן ותרומתן של הנשים הלוחמות אי אפשר לערער.
מי שתרגמה זאת לספר חדש – "לוחמות" – היא אילה דקל ממודיעין, שהביאה מונולוגים של נשים במדים, מהטנקיסטית, דרך הרופאה בת 53 שהתגייסה למילואים בעזה ובסוריה ואחרות. עם קסדה מעל לקוקו ולק ג'ל בציפורניים, הן הסתערו ונלחמו, חיפו ונפצעו.
"'אתן רק ילדות קטנות', השוטרים בתחנת המשטרה אמרו לחיילות שלי, מספרת אחת מהן בספר, 'תישארו כאן, איפה שבטוח ומוגן. תתרחקו משדה הקרב, זה לא מקום בשביל ילדות כמוכן'… השוטרים מפצירים בנו 'אל תצאו מכאן', ומהצד השני מתקשרת הקצינה שלי וצועקת עליי 'יש לכן נשק, אתן לוחמות. קדימה, תגיעו לבסיס בכל דרך אפשרית. תבואו לעזור בקרב'. אמרתי לחיילות שלי: 'אנחנו לא ילדות כמו שהשוטרים כאן אמרו לכן. אנחנו לוחמות!', וככה הן קמו ויצאנו".
חוצות גבולות
היא בת 42, מתגוררת בעיר כבר 17 שנים אחרי שגדלה בבית דתי במושב בית חורון הסמוך, חוקרת במכון הרטמן, רבה מוסמכת וסופרת ("זה התואר הכי חשוב לי"). שלושת ילדיה מתחנכים בבית הספר יחד בעיר, ובעלה יונתן שירת במילואים לתקופה ממושכת במהלך המלחמה.
"גדלתי בתוך העולם היהודי כאישה", היא מספרת, "ותמיד היו לי את שתי הנקודות האלו. כאישה, כדי לעשות את התהליך להיות מוסמכת לרבנות, זה לא קרה ביום ולא ביומיים. זאת שפת האם שלי. הייתי בדרך להיות רבנית בתוך העולם האורתודוכסי במסגרות שלמדתי בהם, עברתי צד ועשיתי את זה דרך העולם החילוני בצורה יותר שוויונית".
את הספר "לוחמות" היא התחילה לכתוב בימי המלחמה עם איראן. "הייתי בחרדה, בפחד ובדיכאון", היא מספרת, "התחלתי לשחק עם הרעיון ופשוט התחלתי לראיין לוחמות. מראיון לראיון הבנתי שקרתה פה מהפכה. הן הראו לי שגם במצבים שנראים נוראיים, אפשר לשנות. כשהתחלתי לראיין אותן אחד הדברים שהיו בולטים זה שהן התחילו את הריאיון עם המשפט 'אין לי באמת סיפור, את צריכה לדבר עם מישהי אחרת'. בהתחלה קיבלתי הרבה תשובות כאלה. למדתי להגיד 'בכל זאת תספרי לי'. הפער בין ה'אין לי סיפור' לסיפורים שהתגלו, סיפורים בלתי נתפסים, היה עצום".
"צה"ל היה במשבר כוח אדם", דקל מסבירה, "מגזרים אחרים משתמטים, ולחוסר הזה פשוט נכנסו נשים. נשים שהעזו לצעוד קדימה, שהעזו לעשות אחרת. למשל, מג"ד קרקל, סא"ל אור בן יהודה, תיארה שלפני השבעה באוקטובר לא דיברו בכלל על נשים חוצות גבול, אבל נשים חצו מאז את כל הגבולות – לבנון, סוריה, עזה – והן נמצאות בכל מקום ועושות עבודה ביטחונית מאוד משמעותית".
על השיח, בעיקר בימין ובמגזר החרדי-לאומי, נגד שילובן של נשים בתפקידי לחימה, היא אומרת כי "פתאום, אחרי שהחרדים לא רוצים להתגייס, הם מאשימים את הנשים בזה. הכי קל להאשים נשים. רואים לאורך ההיסטוריה שבתקופות של משבר ביטחוני נשים צועדות קדימה ולא מתייחסים למגדר בגלל פיקוח נפש, ושכשמגיעה החזרה לשגרה מנסים להחזיר אותן לאחור. מכירים את זה ממלחמת העולם השנייה וממלחמת השחרור, וזה התהליך שקורה עכשיו. יש נשים קרביות כבר 30 שנה, מאז בג"צ אליס מילר. עד היום הן פשוט לא יכלו לנסות את כוחן בשדה הקרב כי לא נתנו להן. סא"ל אור בן יהודה תיארה שקצין שריון ראשי בא אליה ושאל איך הגעתן למוכנות הזאת, והיא אמרה לו: 'כל כך פקפקתם בנו, שעשינו הכל כדי להיות מוכנות'".
אחת הדוגמאות בספר לאותה נחישות נשית מגיעה בסיפורה של סרן קרני גז, בת 25, מפקדת פלוגה בשריון, שיומיים לפני ה-7 באוקטובר קיבלה לפיקודה טנק ללא דלק. "לא נתנו לה למלא אותו", מספרת דקל, "היא משיגה דלק וזה הטנק שיעשה את המסע ב-7 לאוקטובר כדי להילחם בקרב גבורה בלתי נתפס. היא סיפרה בספר: 'רציתי כל הזמן להיות מוכנה מאפס למאה', והמוכנות הזאת הוכיחה את עצמה ברגע האמת".
עוד דוגמה לנחישות, וגם לאופן בו אותן לוחמות עדיין זוכות ליחס שונה מהגברים שלצדן, היא מפקדת פלוגה נוספת, דתייה, שנפצעה בקרב בבסיס אורים, שמה לעצמה חוסם עורקים והמשיכה להילחם. "מגיע כוח מילואים, היא ניגשת למפקד ואומרת לו 'אתן לך תמונת מצב', והוא אומר לה 'הכל בסדר חמודה, אני אתקדם מפה'", מספרת דקל. "הוא מצלם אותה ואומר לה 'הנה תמונת קרב', ומשלח אותה. היא לא ויתרה, הגיעה לסורוקה וחזרה ללחימה עוד באותו ערב. בהמשך היא נכנסה לעזה והייתה שם הרבה זמן, ובסוף היא נפצעה ואיבדה רגל. היא אישה מדהימה, דתייה, שהתחתנה תוך כדי המלחמה, ויש עוד כאלה נשים".
משנות סדרי עולם
אחת הנשים המופיעות בספר היא חב"דניקית לשעבר שהחליטה ללכת לצבא ולתפקיד לוחמה. "אלה נשים מדהימות", אומרת בהתרגשות דקל, "הן לא מסתירות את הקשיים, אבל יש פה פוטנציאל לשינוי. צה"ל הוא המעבדה הישראלית למנהיגות עם פוטנציאל אדיר לנשים לפרוץ קדימה. כל הקולות הזועקים נגד זה כי קורה משהו משמעותי וכולם יודעים את זה. הפראמדיקיות והרופאות הצילו הרבה חיים במלחמה הזאת. אין מה להתבלבל".
אחד הדברים המעניינים שדקל גילתה במהלך כתיבת הספר נוגע ללוחמות מהציונות הדתית. "שאלתי את כל הלוחמות החילוניות למה הן התגייסו ללוחמה, והן דיברו על כך שרצו להיות חלק מהסיפור הציוני-ישראלי ומדברות על סיפור אישי משפחתי של להיות כמו אבא או כמו סבא ולתרום את החלק שלהן בשרשרת הגבורה. הלוחמות הדתיות והדלת"שיות שגדלו במערכת החינוך הדתית מדברות על משהו אחר. יש שתיים כאלה ממודיעין, מילואימניקיות שמתראיינות בספר, שסיפרו שתמיד חינכו אותן שהדבר הכי חשוב זה להגן את המדינה ופתאום אמרו להן 'אבל זה רק גברים, זה לא אתן'. והיא אמרה: 'למה בגלל שאני אישה אני לא יכולה לעשות את זה אם זה הכי חשוב?'. יש הרבה לוחמות שגדלו בחינוך הממלכתי-דתי, גם כאלו שדתיות היום, שמתגייסות ולא מקשיבות לרבנים אלא לקול עמוק שאומר להן שצריך להגן על המדינה. קול שמצד אחד מתנגד למה שהן גדלו עליו, ומצד שני לוקח את הערכים הכי עמוקים עוד צעד קדימה. זה מאוד מעניין בעיניי".
"לקראת סופו של כל מפגש", מספרת דקל, "שאלתי את הלוחמות למה הן עשו וממשיכות לעשות את הבחירה הבלתי רגילה הזאת להיות לוחמות. התשובה שחזרה שוב ושוב היא שהן יודעות שאם הן ינשמו עמוק ויתמודדו עם כל הקשיים והמכשולים, אז למי שתבוא אחריהן יהיה הרבה יותר קל. שבמעשיהן הן סוללות את הדרך לבאות אחריהן".
