יום לאחר שסג"ם איתי יעבץ ממודיעין נהרג בעזה, לפני כחודש וחצי, מצאו הוריו אבישי ואיילה אוצר של ממש – פתקים שכתב בנם במכשיר הטלפון שלו, שהיוו מעין צוואה רוחנית שלו. כל פתק הוא סיים במילים "יעבץ, סוף", שקיבלו משמעות מצמררת אחרי מותו. "אנחנו מאושרים שמצאנו את זה, הוא השאיר לנו מתנה", סיפרו השבוע.
"אני מאוד גאה בו על הבן אדם שהוא", אומרת איילה בכאב, "על העומק שבו. אני מגלה צדדים מדהימים שלא הכרתי. הכרתי ילד שגדל להיות בחור שגדל לגבר, עם המון חלומות והמון שאיפות, אבל לא הכרנו את הצד הרגיש והכותב. לא ידענו שהוא מתבטא ככה, שהוא כזה עמוק עם תובנות כל כך חכמות. אלה צדדים מרגשים שלו שאנחנו מגלים עכשיו".
רצה להיות רמטכ"ל
סג"ם יעבץ (שהועלה לדרגת קצין לאחר נפילתו), היה בן 21 במותו. הוא גדל בעיר, הדריך בצופים, היה ספורטאי שהתמקד בטריאתלון, עשה שנת שירות ולאחר גיוסו לצה"ל היה חלק מתוכנית "ארז" היוקרתית המכשירה את דור העתיד של שדרת הפיקוד בצבא. הוא נהרג ב-19 באוקטובר יחד עם מפקדו רס"ן יניב קולא, אף הוא תושב העיר.
"מגיל מאוד צעיר ראינו שהוא פעלתן ואוהב מאוד ספורט" סיפרה השבוע אימו, "הרבה שנים הוא היה בקפוארה וחיפש את הכיוון שלו, עד שהגיע להתאמן בקבוצת טריאתלון והמשיך עם הספורט הזה. אבל אני חושבת שאחד המקומות שהיו הבית שלו מגיל עשר היה הצופים. זה היה ממש הבית השני שלו. הוא בילה שם המון שעות והשקיע את נשמתו בשנים הראשונות כחניך".
עוד מספרת איילה יעבץ כי בנה חלם על השירות בצה"ל כבר מגיל צעיר, כיאה לבן לאב איש צבא לשעבר. "איתי גדל עם אבא שראה על מדים, וזה היה מאוד משמעותי ועיצב את הדרך שלו. כשהיה קטן הוא אמר שהוא רוצה להיות רמטכ"ל. כמובן שגיחכנו, כי הוא היה קטנצ'יק, אבל הוא לא שחרר את השאיפות האלו. בכיתה ח' הוא אמר שיש לו כוונות לעזוב לפנימייה צבאית. הוא עשה מחקר על זה שהרבה מהרמטכ"לים היו בוגרי פנימייה צבאית, והוא ממש רצה והתכוונן לשם".
עוד מספרים ההורים כי בין תכונותיו הבולטות היו התמדה ויכולת להתמודד מול כל קושי. "הוא היה אחד האנשים החזקים והנחושים שאני מכיר. הרבה פעמים היינו משתאים מזה", אומר האבי אבישי, ואילו איילה מוסיפה כי "אני אם הייתי חווה כזה קושי לא הייתי נשארת, ואצלו זאת בכלל לא הייתה שאלה. כל קושי שהיה לו הוא התמודד איתו עד הסוף. אם הוא היה רוכב קילומטרים הוא אף פעם לא נסוג אחורה, וככה גם בספורט וגם בלימודים. ולא הכל הלך לו חלק בכלל".
אבישי: "בלימודים הוא אובחן עם הפרעות קשב קשות. כשעברנו דירה לפני שלוש שנים מצאנו את המחברות שלו, והיה כתוב שם רק את השם שלו וזהו. הוא לא כתב אף מילה, אבל בכל זאת הוא סיים עם בגרות. בכיתה י"ב קראו לנו לשיחה אצל רכזת השכבה ואמרו לו: 'תשמע, בקצב הזה לא תהיה לך בגרות'. הוא הסתכל עליהם ואמר: 'תהיה לי בגרות', ובאמת הייתה לו בגרות סבירה פלוס-פלוס. בסוף השנה הוא קיבל תעודת הערכה על הדרך שעשה, וזה בנה לו את הביטחון".
דבר נוסף שאפיין את הבן שנפל, מספרים ההורים, היה הדבקות שלו בחבריו. "אני רואה את זה בחודש וחצי מאז שהוא נהרג, חודש וחצי של חברים שבאים לפה ומספרים ללא הפסקה על איך שהוא טיפח את החברים. הוא היה עושה פולו אפ אם חבר לא הרגיש טוב, וממשיך לבדוק שהכל בסדר. הוא היה פשוט חבר טוב. הוא יצר קשרים כאלה חזקים שהלכו איתו לאורך שנים. בסופי שבוע תמיד היינו נפעמים מזה שהוא מוצא זמן לכולם. הוא תחזק מערכות יחסים עם כולם. היה לו פק"ל קפה עם כל החברים בכל מיני פינות טבע במודיעין".
ילד ציוני
על השתתפותו בתוכנית "ארז" הם מספרים כי "התוכנית מכשירה את הנוער להיות מ"פים בחטיבות הסדירות בצבא היבשה. מדובר על מסלול של שבע שנים שהם חותמים כבר בגיוס. הם מתחילים בקד"צ של חודשיים וחצי ואחר כך יש מסלול הכשרה בקומנדו כלוחם ומפקד כיתה, ואחר כך הם יוצאים לשנתיים של לימודים באוניברסיטה ומקבלים תואר ראשון, ולאחר מכן הם עושים קורס קצינים והשלמה חילית לפי השיבוץ שלהם. איתי סיים את הקד"צ, את ההכשרה כלוחם ואת שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה, ובמהלך שנת 25' הוא קיבל שיבוץ לחטיבת הנח"ל ואחרי זה הצבה לגדוד 932".
כאמור, לאחר נפילתו גילו הוריו את הפתקים שכתב, שהאירו צדדים נוספים בו שלא הכירו. "בשבוע שעבר התפרסם מאמר שהוא כתב ב'מערכות', ביטאון של צה"ל, מאמר מאוד עמוק ומשמעותי. בלימודים הוא התגלה כאיש רוח. הוא כתב מאוד יפה, לא היינו מודעים לכמה יפה כתב, כמה עמוק, וכמה הלימודים השפיעו עליו. יש לנו פתקים שהוא כתב עוד במסע לפולין בשנת השירות, טקסטים מטורפים, ויש לנו פתקים מה-7 באוקטובר. הוא היה מאוד מתוסכל מזה שאז עדיין היה בקד"צ ולא יכל להשתתף במאמצים. אבא שלו נולד וגדל בעין השלושה, ואיבד המון חברי ילדות שנרצחו. זה השפיע על איתי בכל מיני זוויות. הוא ראה את עצמו כחייל למרות שעדיין לא היה כזה. הוא היה ילד ציוני וערכי ואהב את המדינה בכל לבו".
התקרית בה נפל יעבץ התרחשה יום אחד בלבד לפני שאמור היה לצאת לעזה ולהתחיל את שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה. "הוא מאוד חיכה ללימודים, אבל גם מאוד אהב את הפעילות בעזה. נראה על פניו שהילד אהב את מה שעשה והרגיש משמעותי. הוא היה צמוד ליניב קולא המ"פ, וזאת הייתה סוג של חניכה. הוא למד ממנו איך מפקדים על פלוגה והוא מאוד נהנה מזה".
כמה דאגתם כשהוא היה בעזה?
אבישי: "מאוד. לא ישנו בכל התקופה הזאת. גם כשהייתה הפסקת אש דאגנו מאוד. חיכינו שזה ייגמר והוא יחזור ללימודים ותהיה לנו עוד תקופה לנשום".
איילה: "אני לא יודעת איך הורים מתפקדים שנתיים בתוך הסיפור הזה. אלה שנתיים שהיו לנו מאוד מורכבות וכואבות בגלל המלחמה והדאגה. תוכנית ארז נתנה לנו אתנחתא, למרות שידענו שהוא עלול להיכנס לעזה בכל רגע נתון. מול החברים שלו הוא אמר שהוא יודע כמה זה קשה לי ושהוא מעריך את זה שאנחנו נותנים לו רוח גבית. יומיים לפני שנהרג הוא התקשר אליי באחת וחצי בלילה לבדוק אם אבא עדכן אותי שזה בסדר שכל הצוות יגיע לעל האש ביום חמישי, אבל הוא לא הספיק כי הוא נהרג ביום ראשון. בשבת בערב עשינו אתו שיחת וידאו והראנו לו את הגינה החדשה שעשינו, ושיש מקום לכל החברים. הוא מאוד שמח, זאת הייתה שיחה טובה ואפילו הספקנו לצלם אותו תוך כדי. הוא הרגיש טוב והיה אופטימי וציפה לשנת הלימודים".
את היום שהוא נהרג הם מספרים כי היו מעדיפים לשכוח. "הודיעו לשנינו כשהיינו בעבודה", מספר אבישי, "זה היה ביום ראשון בשעות הצהריים. הם הגיעו לבית ולא היה אף אחד, אז הם הגיעו אלינו לעבודה. מאז החיים שלנו השתנו לנצח. זה שבר וזה תהום".
איך מתמודדים עם אסון כזה?
איילה: "אצלי חלק מהזמן זה בהדחקה. המוח יודע, אבל הלב מסרב להאמין, ולא משנה כמה כבר עברנו בחודש וחצי הזה. אני לא מצליחה להפנים שלא אראה יותר את הגור שלי. זה לא נתפס. הוא מאוד חי בסרטונים, הוא מלא בחיים וצחוק וזה קשה לתפוס וזה קורע לב. וברגעים שכן ההבנה יורדת ומתחדדת, זאת פשוט תהום. אני מרגישה שאני בנפילה חופשית ואין קרקע שתעצור אותי ואין שום דבר שעוזר לי להתמודד עם זה. כמובן שיש אנשים מדהימים, משפחה מדהימה ותומכת וחברים שהם משפחה, וכמובן החברים של איתי ושל רז שהם מדהימים ונמצאים כאן בכל התקופה הזאת. כבר עבר חודש וחצי מאז שהוא נהרג ועדיין מגיעים אלינו אנשים מהבוקר עד הערב, ובסופי שבוע החברים שבצבא ממשיכים להגיע וגם חברי הילדות שלו. אנחנו יודעים כמה הם היו חשובים לאיתי, ומבחינתנו החברים שלו הם כמו הילדים שלנו. יש לו חברים שממש גדלו אצלנו והם עוטפים אותנו ולא עוזבים".
אבישי: "עכשיו צריך ללמוד לחיות עם החור העצום הזה והפספוס הגדול על מה שהוא לא הספיק ועל מה שהוא לא יהיה. אני בטוח שהוא היה עושה דוקטורט בפילוסופיה".
איילה: "אני פחות חושבת על זה אלא יותר על הדברים המשפחתיים, על איזה בן זוג הוא היה יכול להיות, על איזה אבא, איזה חבר. הוא השאיר ממש אבני דרך ודברים שחברים מספרים. ברור לי שהוא היה יכול להיות מפקד מדהים, אבל אני רואה את הפספוסים היומיומיים האלה, ואת הפספוס שלנו כמשפחה. רבע מהמשפחה שלנו איננה, והמשפחה שיכולנו להיות ויותר לא נהיה. נהיה משהו חדש, נהיה משפחה חדשה של שלישייה".
