שש שנים היו סמ"ר אופיר ברקוביץ ורוני עטר זוג, עד שטיל נ"ט שפגע בטנק בו לחם ברצועת עזה קטע את סיפור האהבה שהחל כבר בגיל 14.
"אני ואופיר גדלנו ביחד", סיפרה השבוע עטר, "בחופש שבין כיתה ז' ל-ח' עברתי מבוכמן לרעות, הבתים שלנו היו קרובים מאוד אחד לשני והיינו הולכים יחד לבית הספר. הכרתי אותו דרך חברה ומהר מאוד נהיינו החברים הכי טובים. בכיתה ח' אופיר הצטרף לחבורה שלנו ופשוט גדלנו ביחד – צופים, חברים, מסיבות".
האהבה שפרחה כבר בתחילת התיכון נמשכה גם עם הגיוס. "כשסיימנו את התיכון אופיר התגייס בין הראשונים, באוגוסט 22', ואני התחלתי את מכינת נחשון בשדרות. היה לנו חשש איך המסגרות השונות ישתלבו, אבל אופיר הוכיח כל פעם מחדש שהוא יכול להיות חלק מזה גם מרחוק. כשאני סיימתי את המכינה אופיר התחיל לעשות אימון באזור הצפון, שם גם תפס אותו ה-7 באוקטובר. העירו אותם מוקדם ואמרו להם שיש התחממות בגזרה הדרומית. הם לא האמינו בהתחלה, עד שהבינו שזה אמיתי. קיבלתי הודעה מאופיר בשמונה וחצי בבוקר שהוא עם כל הציוד שלו ושהם יורדים לדרום במסוקים. בנובמבר 23' אופיר נכנס לעזה".
"דאגתי לו, ותוך כדי גם אני התגייסתי", היא מספרת, "אופיר היה כל הזמן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. גם כשהוא היה בעזה הוא הצליח להיות נוכח. אחד הדברים שהכי זכורים לי זה כשהייתי בטירונות ונשארתי שבת בדיוק כשהוא יצא הביתה. לא משנה כמה ביקשתי, לא נתנו לי לצאת אחרי חודש וחצי שלא ראיתי אותו. אופיר הצליח להפתיע אותי. אני קמה בשש בבוקר בעיר הבה"דים, המפקדת ניגשת אליי ואומרת לי: 'רוני, יש לך ביקור בשעה 10:00'. הוא הצליח בדרכים לא דרכים לשכנע אותה לתת לו לבקר אותי".
עוד היא מספרת כי גם מתוך רצועת עזה הצליח ברקוביץ לזכור את התאריכים החשובים להם. "גם כשציינו חמש שנים ביחד הוא התקשר אליי באחת בלילה, וצילם לי תמונה שרשום על קיר בעזה 'רוני+אופיר' עם ציור של לבבות והספרה חמש. לא משנה כמה זמן לא דיברנו, הוא תמיד היה משדר שהכל טוב. זה נשמע כאילו הוא לא במלחמה. ישר מקשיב ושואל, לא משנה מה המצב שלו. תמיד הוא נתן את ההרגשה שאני הכי חשובה לו, גם בתוך כל האירועים המורכבים בעזה".
במשך שנה שלמה לחם ברקוביץ עם חבריו ברצועת עזה, בלחימה עצימה. "בספטמבר לפני שנתיים הוא נכנס לג'באליה. זאת הייתה כניסה סופר מורכבת. אופיר תמיד שלח לי תמונות שהוא מחייך, ובתמונה האחרונה הוא לא מחייך. רואים שהוא כבר עייף ומחכה מאוד לחזור הביתה. ב-19/10 הייתי ביומולדת של חברה ברחובות. לי לא דפקו בדלת, אבל הודיעו להורים שלי והם באו לאסוף אותי מהבית של החברה. הם לא אמרו לי שהוא נפל אלא שהוא נפצע ובאים לאסוף אותי, ומאותו הרגע זאת הייתה הנסיעה הכי ארוכה שהייתה לי. כבר הבנתי שהוא נהרג. האוזניים נאטמו, אי אפשר לעכל את זה בכלל. אני לא אשכח את זה בחיים".
בטקס סיום ההשלמה החילית. קיבלה את הדרגות מהוריו של אופיר (צילום: דובר צה"ל)
רגע לפני שנכנסה לביתו של אופיר, מספרת עטר כי הבינה שהחיים שלה הולכים להשתנות מקצה לקצה. "ההורים שלי אמרו לי", היא נזכרת, 'רוני, החיים שלנו הולכים להשתנות, אבל אנחנו תמיד נהיה איתך'. הם ההורים הכי אמיצים שאני מכירה. כמובן שזה הדבר הכי כואב שיש, אבל היום, בהסתכלות של שנתיים, אני יכולה להגיד שאני מרגישה שזאת הזכות הכי גדולה להיות בת זוג של אופיר והוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הוא מלווה אותי בכל צעד קטן. בסוף, אופיר הוא הבית שלי. הוא מזכיר לי את הילדות שלי ואת החיים שחייתי לפני".
שלושה חודשים לאחר האסון יוצאת עטר לקורס קצינות, ובמגרש המסדרים בטקס הסיום עונדים לה את הדרגות הוריו של ברקוביץ. "ברוך וסימונה הם כמו המשפחה שלי. הם כל כך קרובים ללב שלי. אני לא יכולה לחיות את החיים שלי בלעדיהם. זאת סגירת מעגל הכי מרגשת שהייתה לי, כשאופיר מלווה אותי ונוכח".
במרץ הקרוב תמריא עטר לטיול הגדול של אחרי הצבא. "מבחינתי זה הטיול של שנינו. אני מרגישה שהוא מלווה אותי בכל צעד, גם בטיול הגדול. נכנסתי לצבא כשאופיר איתי ואני מסיימת את הצבא כשהוא נמצא איתי בדרכים אחרות, ומן הסתם חשוב לי להכיר את עצמי בדרך אחרת. אני מרגישה שהדרך הכי נכונה להנציח את אופיר היא על הדרך שבה הוא חי בה ולא איך שנפל. אני מחייכת כשאני מדברת עליו כי מרגיש לי שהחיוך של אופיר כל כך ניכר, אז מי אני שלא אחייך. זאת הזכות שלי להנציח אותו, ובעיקר לבחור בחירות טובות ובחיוך. הוא היה אחד האנשים שמסתכלים על דברים בעין טובה ובפשטות. לכן חייבים להמשיך בדרך שלו ובטוב שלו. הוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. מבחינתי, להמשיך זה הניצחון שלנו, ביחד איתו. בכל מקום חדש אני תמיד מספרת עליו עם הכי גאווה שיש. עם כל הכאב והגעגוע האינסופי הזה, אני גאה להגיד שאני בת הזוג של אופיר. זאת הזכות שלי להיות האחת והיחידה שלו".
