יומיים בלבד לפני פרוץ המלחמה מונה רב-סרן יהודה (יודק'ה) פלד למג"ד 51 של חטיבת 'גולני'. פלד, שכמו רבים בתקופת מלחמת ההתשה השתחרר משירותו הצבאי וחזר לקיבוצו יגור כאזרח, שב והתגייס לקבע בשנת 1970, לחטיבת 'גולני'.

באוקטובר 1973 הוא היה חניך בפו"ם והחזיק בידו סיכום שעל פיו יקבל את הפיקוד על גדוד 51 מייד לאחר הכנס החטיבתי שנועד להתקיים בחודש אוקטובר בפארק הירקון בתל אביב, לציון 25 שנים לחטיבה.

ביום חמישי, 4 באוקטובר, יומיים לפני המלחמה, כשהמתיחות כבר החלה לגאות, אושפז מג"ד 51 ויודק'ה הרים טלפון למח"ט אמיר דרורי ז"ל, לימים אלוף פיקוד צפון ומנכ"ל רשות העתיקות, ואמר לו: "אני מתקלח ועולה צפונה לקחת את הגדוד".

מג"ד לא מוכר, חיילים אלמוניים

"הכרתי בגדוד רק שני אנשים, את הסמג"ד ציון זיו ואת סמ"פ מפקדה אהרון נחמיאס ז"ל. הייתי מייד אחרי מעבר דירה לכרמיאל, על ארגזים וקרטונים ועם תינוקת בת חודש וחצי, טסתי הביתה, התקלחתי ורצתי לגדוד להכיר את האנשים".

כך נכנס גדוד 51 למלחמה עם מג"ד לא מוכר לחיילים וחיילים לא מוכרים למג"ד. הגדוד עלה לראש פינה ומשם הוזנק לרמת הגולן. במפקדת רמת הגולן בנאפח נערך תדריך מפקדים, ובשעה 16:30 המח"ט אמיר דרורי קיבל את המשימה לעלות לחרמון. הגדוד עלה לכיוון החרמון בניסיון לפגוע בסורים שכבר כבשו את מרביתו: "לא ידענו מה יש בחרמון ומי נותר שם. החרמון הישראלי עבר שיפוצים, ולכן לא היה שם בעצם מוצב", משחזר יודק'ה.

בלילה הגדוד הגיע לנווה אטי"ב, אלא שרמת הגולן הייתה במצב נואש ומפקד אוגדת הגולן רפאל איתן הורה בקשר להחזיר את גדוד51 לתיגבור ברמת הגולן, "החרמון עכשיו לא חשוב, עצור ורד חזרה, כי רמת הגולן נופלת", הורה רפול לדרורי.

המיתוס של 'גולני'

פלד אסף את חייליו שנערכו מחדש למגננה באזור ברכת רם, מזרחית לעיירה הדרוזית מסעדה. ב-8 באוקטובר נשלח הגדוד לחרמון כדי לנסות ולתקוף את החרמון הסורי: "עלינו ברגל לאורך הרכס שהיום ידוע כ'מעלה גולני', ממג'דל שאמס לכיוון החרמון הישראלי. היה זה יום קרבות עקוב מדם לכל אורך רמת הגולן, וביום הזה צה"ל הצליח במקומות משמעותיים לסלק את הסורים חזרה משטחנו לתוך סוריה. הקרב בחרמון היה חריף, גדוד 51 איבד שלושה לוחמים אולם צה"ל השיג באותו יום הישגים משמעותיים בחזית הצפון ועצר למעשה את השיטפון הסורי לכיוון הכינרת. אלא שהקרב המשמעותי יותר של הגדוד חל לקראת סוף המלחמה, כשבצה"ל הבינו שהכרחי לכבוש מחדש את החרמון".

ב-21 באוקטובר ניתן ליד הכפר מסעדה תדריך גדודי של מבצע 'קינוח' לכיבוש החרמון.היה זה תחילתו של אירוע שייכנס להיסטוריה של צה"ל בכלל ושל חטיבת 'גולני' בפרט, במה שנודע אחר כך כ'קרב החרמון'. היה זה הקרב שסיים למעשה את מלחמת יום הכיפורים, כאשר לאויב הסורי לא נותר שום הישג קרקעי ברמת הגולן.

גדוד 51 איבד בקרב 41 לוחמים. במשך השנים הפך קרב החרמון לסמל של מיתוס גבורה ושל מסירות נפש שעל ברכיו מתחנכים לוחמי 'גולני' לאורך השנים.

תא"ל יודק'ה פלד: "אנחנו, שהגורל זימן אותנו יחד בעת ההיא לקחת חלק בקרב הזה, ממשיכים לחוות אותו באופנים שונים בשנים שחלפו. כל אחד מאיתנו באופן אחר ושונה מחברו. כולנו לקחנו איתנו משם, וכולנו השארנו שם. הייתה לי הזכות לפקד על גדוד51 במלחמת יום הכיפורים. בשלב המגננה, בהבקעה לתוככי סוריה, בפעולות ב'מובלעת', בקרבות על החרמון, ובמלחמת ההתשה שהתפתחה אחר כך ברמת הגולן. זכות שלדעתי אין שנייה לה כמפקד, אם נגזר עלינו להילחם.

מפקד חייב להכיר את אנשיו. את המפקדים, את הלוחמים, את יחידות המשנה. יחידה צבאית קיימת ליום פקודה, לנצח בקרב, בקרבות ובמלחמה.  המפקד הוא שאחראי להביאה לרמה וליכולת לעשות זאת. כמפקד, נתקלתי בקושי בלתי רגיל. הגעתי לגדוד ביום חמישי ה-4 באוקטובר אחר הצהריים, ותוך פחות מ-48 שעות פרצה המלחמה. אני לא הכרתי אתכם ואתם לא הכרתם אותי, ודאי לא ב-6 באוקטובר 1973. ואתם הלכתם איתי, עשיתם את שאמרתי, לחמתם, ועמדתם בכל המשימות.

במהלך מלחמת ההתשה שהתפתחה ברמת הגולן מדצמבר 73', ישב הגדוד בגזרה הדרום-מזרחית של 'המובלעת הסורית', מול שתי דיביזיות סוריות, וחטף אש טנקים,ארטילריה ונק"ל בכל יום. המוצבים בהם ישבנו לא נבנו לעמוד באש כזו. מי מכם שהיה שם, ודאי זוכר תקופה זו כקשה ביותר, עם נפגעים כמעט מדי יום.

אחד ממראות המלחמה היותר קשים שאירעו לי, היה של פצועים במובלעת, אחרי חילוץ משדה מוקשים. עם שחר, בנוף פסטורלי ממש, 12 לוחמים מפלוגה א' שוכבים בשורה על אלונקות.

עמידתכם האיתנה אפשרה לממשלת ישראל להגיע להסכם הפרדת הכוחות במאי 1974. גדוד 51 היה הכוח האחרון לסגת מהמובלעת הסורית.

ליל ה-21 באוקטובר 1973 היה המבחן האנושי המשמעותי ביותר שחוויתי. לא רק בהיבט הצבאי, אלא במורכבות הנפשית, הרוחנית והמחשבתית. נחשפתי בסופו של יום לעוצמת כוח העמידה, המלמדת על רבים מהלוחמים אותם לא הכרתי מספיק טרם  קרב.  

בהיבט הצבאי והמקצועי, הקרב היה קשה והסתבך במהלכו. רק בזכות  הנורמות של דבקות במשימה בכל מחיר, ציות לפקודות וביצוען, ורוח 'גולני', הוכרע הקרב".

החלטה מנוגדת לאינסטינקט

"שלושה ימים לפני הקרב עבר הגדוד לח'אדר. למי מכם שהשתתף, זכור גם המארב על הציר העולה לחרמון בצד הסורי. אחת ממטרותיו הייתה למעשה תרגול על מודל של עלייה לכיבוש החרמון מצד מזרח וצפון. מתלול קשה ביותר שגובהו כ-1,000 מטר מח'אדר ישר לחרמון 'הישראלי'. הייתה זו תוכנית שיזם הגדוד ושאושרה עקרונית על ידי המח"ט. באופן אישי ביקשתי לוודא שהגדוד –  אתם – יכול לעמוד בקושי הפיזי הזה. אני מזכיר לכם את המשקל שכל אחד נשא על גבו – מיכלי דלק, מטעני חומר נפץ, רימונים, תחמושת ומים.

פיקוד הצפון, שהיה הסמכות המבצעית, שקל והחליט אחרת מאיתנו. ב-21 באוקטובר בשעות הבוקר קיבלנו פקודה חטיבתית לתקוף מכיוון דרום ומערב, מהכיוון כלפיו נערכו כוחות הצנחנים והקומנדו הסוריים. לוחם החי"ר הוא הלוחם היחיד בצבא, בכל צבא, שעומד כל זמן הקרב בפני החלטה שאין קשה ממנה. החלטה הנוגדת את האינסטינקטים הכי ראשוניים, הכי בסיסיים, של הרצון לחיות.

הכדורים שרקו מכל עבר, ארטילריה נופלת. רימונים מתפוצצים.לוחמים אחרים, חברים נפגעים. תמונת הקרב אינה ידועה ללוחם, בוודאי לא במהלך הקרב. שדה הראייה בן מטרים ספורים. כל השאר, כאילו לא קיים. זה עוד יותר חריף בלילה, ובאזור לא מוכר. והלוחם הזה מחליט באופן אישי להמשיך להילחם, להסתער, לפנות תחת אש חברים שנפגעו, לא לסגת.

למעשה, כל אחד מכם שהיה שם, היה בסיטואציה הזאת. הלוחם הזה הוא שמכריע את הקרב, הוא שגורם לאויב להישבר. נפצעתי לפני סוף הקרב. למרות חוסר הוודאות שעדיין הייתה בשלב הזה, לא עלתה בדעתי המחשבה שאולי לא נעמוד במשימה.

את פרטי סופו של הקרב למדתי בתחקיר שעשינו בשטח מספר שבועות מאוחר יותר, אחרי שהסתיימו הקרבות".