עוד אחד ממשתתפי הקרב המיתולוגי ב'חווה הסינית' הוא תא"ל יהודה דובדבני, אז רב-סרן שלמד בפו"ם (בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל). בפרוץ המלחמה מיהר דובדבני לחזור לגדוד 890, שם הציבו המג"ד איציק מרדכי כסמג"ד שני, לצידו של הסמג"ד הקבוע זאב דרורי.

"הגדוד ישב באזור ראס סודאר שבדרום סיני במשימת הגנה על מתקני הנפט של מדינת ישראל מחשש לפשיטות קומנדו מצריות, ואחרי שבוע בערך העבירו אותנו במסוקים לרפידים ומשם עברנו לציר 'עכביש 55', שם ירדנו מהמסוקים וחברנו לאוגדה 162 של האלוף אברהם אדן – 'ברן' – שהיה מפקד הגיזרה", מספר דובדבני.

השיריונאים בזירת הקרבות הסבירו לדובדבני וחבריו כי גשר הגלילים שצריך להיגרר לתעלת סואץ כדי לשמש את הטנקים לצליחה תקוע למעשה, מכיוון שהמצרים שולטים באש על ציר 'עכביש' ולכן חייבים לטהר את השטח בעזרת חי"ר. בתדריכים לפני היציאה לקרב דיברו עם הצנחנים על חוליות נ.ט מצויידות בטילי 'סאגר', אבל אף אחד לא סיפר להם על הדיוויזיה השלמה שהתמקמה במתחם 'אמיר', היא 'החווה הסינית'.

לא ויתר על אחרון הפצועים

עיקר הלחימה של הגדוד התרכזה באותן שעות קריטיות במשימת חילוץ הפצועים ובהשבת אש לכיוון המצרים המחופרים בחווה. דובדבני, שהחליף במלחמה את מ"פ ג' סרן אהרון מרגל ז"ל, שנהרג בקרבות, החל בפעולות חילוץ פצועי הגדוד, שנמשכו שעות ארוכות תחת אש כבדה, ותוך כדי כך עסק גם במתן פקודות ירי לחיילים הכשירים המועטים שעוד נותרו בשטח. דובדבני לא היסס ולא ויתר עד שווידא שאחרון הפצועים הוצא משטח ההריגה ופונה לאחור.

בדברי ההסבר בטקס הענקת עיטור המופת לדובדבני נאמר: "במלחמת יום הכיפורים השתתף רס"ן יהודה דובדבני בקרבות 'החווה הסינית'. הוא קיבל פיקוד על פלוגה שמפקדה נהרג ושאר קציניה נפגעו. מצב הפלוגה היה קשה, היו נפגעים רבים בשטח שהיה נתון לאש האוייב מטווחים קצרים. רס"ן יהודה דובדבני החל לארגן את חילוץ הפלוגה, תוך שהוא מפנה בעצמו נפגעים ועוסק בניהול האש. הוא נשאר אחרון בשטח לוודא כי כל הנפגעים פונו. במעשיו אלה הוכיח רס"ן יהודה דובדבני אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה למופת". לגבי פינוי הפצועים יש ליהודה דובדבני מורשת עקובה מדם – אביו, משה דובדבני ז"ל, היה מ"פ בחטיבה 7 בקרבות לטרון במלחמת השיחרור, וגם הוא דבק במשימת פינוי פצועים ושילם בחייו על מעשה הגבורה.

קצין פולני

דובדבני האבא, שהיה ממוצא פולני, פיקד על פלוגת עולים חדשים גם מכיוון ששלט במספר שפות זרות, בהן יידיש ופולנית, וגם ערבית, ולכן היה יכול לפקד על החיילים הטריים שרק הורדו מאניות המעפילים וגוייסו למלחמת השיחרור מבלי לדעת מילה בעברית.

במהלך הקרב בלטרון נפצע משה, הוא החליט לנסות לחלץ את חייליו, חובש נשא אותו פצוע על כתפו ותוך כדי כך הוא המשיך לפקד על הפלוגה כשהוא פצוע.

במהלך הנסיגה, כשהמצב הלך והורע, הבין משה דובדבני כי אין ברירה והחליט להציל את חייליו הבריאים. הוא הורה לחייל שנשא אותו על גבו להורידו ולהשאירו בשטח עם חיילים פצועים, כשהחיילים הבריאים יחלצו את עצמם מהקרב שהתנהל במרחק של כחמישה קילומטרים בלבד מבתי העיר מודיעין של היום.

משה דובדבני ז"ל נהרג בקרב אולם גופתו לא נמצאה. היו סברות כי הירדנים לקחו את הגופה, ואולי נזירים מהמנזר הסמוך, ורק כעבור חמישים שנה, כשאיציק מרדכי – אז שר הביטחון, ויהודה דובדבני כאזרח – בתפקיד מנהל אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון – הודיע כי זוהתה גופת האב משה ז"ל, שהיה קבור כל אותן שנים כחייל אלמוני בבית הקברות בנחלת יצחק בתל אביב.

על הזיקה העמוקה מקרבות לטרון לקרב 'החווה הסינית' סיפר תא"ל יהודה דובדבני: "אבא למעשה קבע עבורי את צוואתו, ולא במילים כתובות אלא במעשים ממש, והצוואה אומרת שמפקדים נותנים את חייהם למען חייליהם ושמחלצים פצועים בכל מחיר. זאת צוואה קשה מאד ורק בקרב 'החווה הסינית', אחרי שעברתי הרבה מאד קרבות ומרדפים, רק שם בפעם הראשונה הגעתי לרף שאבי הציג לי. הקרב בחווה מבחינתי הוא שיא מסויים והמהות של חיי, והוא מהווה רצף של גבורה מקרב לטרון במלחמת השיחרור ועד לקרב בסיני".

בתמונה: דובדבני. נשאר אחרון בשטח. צילום פרטי