הוא התגייס ולחם שנים בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר והיום הוא מג"ד בגדוד חילוץ של פיקוד העורף. היא התגייסה לפיקוד העורף, למרות שיכלה להיות לוחמת צוללנית בחיל הים והיום היא סגן מפקד פלוגת חילוץ והצלה ובעתיד הקרוב תצא לקורס מ"פים. השניים נפגשו בנפאל כשהוקפצו להצלת חיים בעקבות רעידת האדמה הגדולה לפני שנה. אלה הם סא"ל יאיר פינטו (37) וסגן איילת ציון (22) שמשרתים בגדוד שהיום תופס קו מבצעי לאורך כביש 443.
לפגישה במכבים הגיעו השניים בנסיעה של עשר דקות בערך. "אתם ממש שומרים על הבתים שלכם" אני מעיר. "אני רואה את הבית שלי כמעט מכל נקודה בגזרת הגדוד", אומר יאיר בלי שמץ של הגזמה. ואיילת מהנהנת בראשה "גם את מכבים אני רואה מכל מקום".
יאיר פינטו נולד במצפה רמון להורים שהיו בשירות קבע בבסיס רמון של חיל האוויר. אחר כך עברה המשפחה ללפיד, שם גדל יאיר. לפני עשר שנים עבר לשכונת מוריה. הוריו עדיין חיים בלפיד. אביו ג'קי הוא איש ליכוד ותיק ופעיל ציבור ידוע בעיר.
איילת נולדה וגדלה במכבים, למדה בתיכון מו"ר ועכשיו היא בתקופת הקבע הראשונה שלה. בקרוב תצא לטיול הגדול ולאחריו תחזור כנראה לפיקוד העורף לקורס מ"פים. אחר כך- כך לפחות רומז יאיר – לתפקידים בכירים יותר בצה"ל.
לפני חודש וחצי הוצב הגדוד ששייך לחטיבת החילוץ הסדירה של פיקוד העורף, לבצע תעסוקה מבצעית בגזרת בנימין. הגדוד קיבל את כביש 443 לכל אורכו ואת הכפרים שלצידו כמשימת אבטחה ושמירה על הציר החשוב, שרבים מתושבי מודיעין משתמשים בו על בסיס יומי ולא פעם ולא פעמיים אירעו לאורכו תקריות ירי, יידויי בקבוקי תבערה ואבנים, גם ודקירות וניסיונות דריסה.
זה עושה לכם משהו שאתם יודעים שהגדוד הוא הקו האחרון לפני שמחבלים מגיעים למודיעין או ללפיד?
יאיר: "אנחנו בשיא המוטיבציה בעיקר מאז שהחל גל הטרור האחרון, אבל בלי קשר אם הבית כאן קרוב או רחוק, התפקיד שלנו הוא לשמור על הכביש ועל הגזרה שלנו ואת זה אנחנו עושים ומשתדלים לעשות הכי טוב".
איילת: "עבורי זה שונה. לפני שהתגייסתי הרגשתי כאן בעיר באזרחית וכתלמידת תיכון די בטוח. עכשיו כשאני תופסת פה את הגיזרה ואני יודעת מהם הסיכונים הקרובים לעיר, אני מבינה את המשמעות של אבטחת הגזרה והכביש. לכן בתידרוכים שלי לחיילים לפני היציאה לשטח לביצוע המשימות של הסיורים והתצפיות, תמיד אני מסיימת את התידרוך ואומרת להם 'חבר'ה, יש לי בקשה אישית אליכם. אני גרה כאן קרוב, אז תקפידו בבקשה. תשמרו על הבית שלי".
כלומר אתם יודעים שאם חולית מחבלים עוברת אז הם אצלכם בבית?
יאיר: "ברור. אבל יש הבדל ואין הבדל. אני לא נותן 250% כי זה גם הבית שלי. גם בגיזרת חברון נתתי אותו דבר וגם פה. אבל יש לזה משמעויות אחרות לגמרי שאתה יודע שהבית קרוב וזאת מחשבה שקיימת כל הזמן בתודעה וזה משפיע".
איך למשל זה משפיע?
"ניקח את אחותי למשל. עד לפני חודש היא פחדה ולא נסעה בכביש 443. היום היא נוסעת, אחרי שהסברתי לה מה המשמעות. אבל התחושה היא באמת שאנחנו שומרים על הבית שלנו".
האמת על 443
מה באמת קורה מההיבט הביטחוני על כביש 443?
"בחצי השנה האחרונה יש הסלמה מאז החל גל הפיגועים, ואי אפשר להתחמק מזה. על הכביש כבר היה ירי לאחרונה, והיו ניסיונות דריסה, והיו דקירות, שלא לדבר על בקבוקי תבערה ואבנים. אני יכול לדבר על החודש וחצי האחרונים מאז הגדוד שלי הגיע לגזרה, ובביטחון מוחלט אני קובע שיש ירידה חדה באירועים".
ולמה זה קורה?
"זה שקט יחסי או שקט מדומה, שהרי גל הפיגועים לא הסתיים. אבל הירידה בפיגועים נוצרה לאחר שפלסטינים הבינו כנראה שהדקירות לא מביאות לתוצאות המקוות ושיש להם הרבה יותר נפגעים מנפגעים שיש לנו. חוץ מזה גם למדנו טוב יותר את הצד הפלסטיני ונערכנו לכך".
אנשי הרשות הפלסטינית משתפים פעולה?
"כן, מאד".
מה האינטרס שלהם לעזור לנו?
"הרשות הפלסטינית רוצה להראות שהם שולטים בשטח ולכן הם מסייעים לנו. מסיבות פוליטיות יש להם אינטרס למנוע את הפיגועים".
אבל בסך הכל אני מקבל הרבה מאד דיווחים לעיתונאים על אירועים בכביש בעיקר אבנים ובקבוקי תבערה…
"חלק גדול מהם מסתבר שאינם נכונים".
תסביר.
"גם פנצ'ר של רכב נשמע כמו ירי כשצמיג מתפוצץ, או כמו אבן שפגעה ברכב. אנחנו מקבלים הרבה דיווחים על אבנים שפגעו ברכבים, אבל כשאנחנו מגיעים למקום אין אבנים על הכביש ולא בשול. אני לא אומר שיידויי האבנים נגמרו לגמרי. הם כן זורקים, אבל הרבה פחות. לפחות בחודש וחצי האחרון מאז הגענו לגזרה".
מה חלקו של הגדוד בירידה בפיגועים?
"רוב הפעילות שלנו זה בעומק השטח, לא על הכביש עצמו. לכן לפעמים יש תחושה כאילו אין נוכחות ביטחונית על הכביש אבל זה לא נכון, כי אנחנו פועלים בעומק השטח. כשהגענו לגיזרה שיניתי את צורת העבודה של החיילים. אני מעדיף לבצע פטרולים בעומק השטח, בכפרים עצמם, ולמנוע יציאת צעירים לכיוון הכביש. גם אם הנהגים לא יראו את החיילים שלי ויחשבו שהכביש בלי צבא. אני מבצע תצפיות לאורך כל הגזרה ולא רק הבלון תצפית הגדול שליד תחנת הדלק דור אלון. בכל נקודת תצפית או מחסום ומעבר יש לנו מצלמות תצפית".
וזה בניגוד ליחידות אחרות?
"אני אומר שכמה שנהיה עמוק יותר בשטח ככה נמנע מהמחבלים להגיע לכביש עצמו לבצע פיגוע. יש יחידות שהמפקד דוגל בצורת עבודה אחרת ומציב חיילים על הציר עצמו, בעיקר כדי לתת תחושת ביטחון לנהגים שרואים הרבה חיילים. התפיסה שלי שונה אני עובד בעומק וזה הוכיח את עצמו מבחינת הירידה בהיקף הפיגועים".
זה אומר שתושבי מודיעין יכולים לנסוע על הציר בשקט?
"כן, בביטחון מוחלט".
גם בלילה?
"במיוחד בחושך. כי לנו קל יותר לראות בחושך ולזהות מחבלים".
איך זה?
"אנחנו רואים יותר טוב בלילה כי יש לנו מספיק אמצעי ראיית לילה מתקדמים, ולכן יותר קל לנו לזהות בלילה. גם מכיוון שבשעות החושך כבר לא מסתובבים רועי צאן בשטח, כך שכל מי שמסתובב בגבעות או מחוץ לכפר לכיוון הכביש הוא חשוד ומטרה עבורנו".
פרשת "החייל היורה"
איך השפיע עליכם ועל חיילי הגדוד המקרה של החייל בחברון שירה במחבל המנוטרל?
יאיר: "השפיע ולא השפיע. לא השפיע כי ברמת הביצוע החיילים שלי לא מהססים וכשצריך לירות ולנטרל מחבל עושים את זה. השפיע כי הם שואלים שאלות ועוסקים בנושא".
מה עשיתם בתכל'ס כשזה קרה?
"קודם כל למדנו את התחקיר שעשה מח"ט כפיר, כדי להבין בכלל מה קרה שם ומהן העובדות. ישבנו על הפקת הלקחים מהמקרה. אחר כך עשינו סבב שיחות ממושכות עם המפקדים והחיילים מרמת מ"פ לגבי האירוע עצמו".
אתה בתחושה שהחיילים יודעים מה מצפים מהם במקרה כזה?
"ודאי שכן. מבחינתי זה טוב שחיילים ישאלו שאלות. ודאי. הם שואלים ואנחנו אפילו מעודדים אותם לשאול. הסברנו מה היה שם בחברון באותה תקרית בלי להסתיר כלום".
מה הם שואלים?
"השאלה העיקרית שמטרידה את החיילים היא 'אם אני אירה במחבל האם אני אלך לכלא?'"
כלומר הם מודאגים שפתאום הם ייעצרו ויוגש נגדם כתב אישום על הריגה..
"ודאי שהם מודאגים, ובסופו של דבר זה מטריד אותם".
היו לכם היתקלויות בירי חי?
"כן. לפני שבועיים שתי מחבלות הגיעו למחסום 'בל' על כביש 443 כשהן אוחזות סכינים וניסו לדקור חיילים. חיילת לוחמת שלנו שהיתה במחסום ירתה וניטרלה אותן. מיד עם הירי הוזעק רופא שטיפל והציל את חייה של המחבלת שנפצעה".
והחיילת לא היססה בירי?
"לא היססה בכלל. פעלה לפי הנוהלים בדיוק של אחד לאחד, בקור רוח ובמקצועיות. אחר כך היא הזעיקה את הרפואה והגיע הרופא שממש הציל את חייה של המחבלת, כי היא נפגעה בחזה והוא שיחרר את האוויר מקנה הנשימה שלה. זה היה מדהים איך תוך כדי זה, כשהרופא מטפל במחבלת, היא עוד מנסה לפגוע בו ולנשוך אותו".
וזה היה בדיוק אחרי המקרה של החייל בחברון. זה לא פגע בשיקול הדעת של החיילת?
איילת: "לא. אני הגעתי ראשונה לזירה ומהתחקיר גיליתי שהחיילת לא היססה לשניה וניטרלה בירי את המחבלת כי היא החזיקה סכין ביד ותקפה. והנה – היא לא עשתה וידוא הריגה אלא הזעיקה רופא שבא לטפל במחבלת הפצועה".
בואי אלינו לים
איילת ציון, שהיתה שחיינית מצטיינת לפני הגיוס, בכלל רצתה להתגייס ליחידת הצוללנים ההגנתיים של חיל הים. היא עברה מיונים וחשבה שאת השירות הצבאי תבלה בצלילה והגנה על ספינות החייל בנמל חיפה אשדוד או אילת…
ומה קרה?
"בכל מקרה רציתי להיות לוחמת קרבית. בגלל שהייתי שחיינית מצטיינת זה היה טבעי ללכת לצוללנים וגם פתחו את המסלול לבנות. אבל סיפרו לי על פיקוד העורף ועל מסלול החילוץ שהוא בנוסף לתפקיד כלוחמת והשתכנעתי".
מצטערת שלא הלכת לחיל הים?
"בכלל לא. בפיקוד העורף עברתי כל כך הרבה פעילות מבצעית. בנפאל, בשטחים, בחילוצים מהריסות, הרבה פעילות".
ואכן מעבר לפעילות השוטפת איילת ויאיר נפגשו במשלחת החילוץ לנפאל שבימים אלה מציינת שנה למבצע החילוץ. יאיר היה בפו"ם כשהוזעק לפקד על צוות חילוץ של הגדוד שאחר כך הפך למפקדו. איילת כבר היתה בגדוד ונפאל היתה עבורה נקודת תפנית. "מה שקרה בנפאל ביגר אותי מאד", אומרת איילת. "ראינו מראות קשים, אבל בסופו של דבר זו היתה גאווה גדולה על מבצע החילוץ ועל ההצלה .
בתמונה איילת ציון ויאיר פינטו משקיפים על השכונה. קרוב לעין, קרוב אל הלב. צילום דובר צה"ל
