"באותה תקופה מושב שילת, מקום מגורי כיום, עוד לא היה קיים כלל והייתי אז תושב אילת ומנהל אגף התיירות והפיתוח בעירייה. ביום כיפור החלה לפתע תנועת רכבים באילת. פתחתי את הבי.בי.סי, הבנתי מה קורה, ארזתי בגדים ולבשתי מדים, ונסעתי לנקודת ההתייצבות שלנו בעיר.
בשעה 14:00 נשמעו לפתע צפירות עולות ויורדות בכל מרחב אילת. ההמולה הייתה גדולה ואמרתי לקצינים שאני טנקיסט. קראו לי למפקד צה"ל במחוז אילת, שדיבר מייד לעניין: 'זוהר, אתה מעכשיו מפקד מחלקת טנקים כי מי שמשובץ לכאן תקוע בניו-יורק, בסיידר?', 'יש כאן אי הבנה', אמרתי לו, 'אני מחוייב לנוע במצב כזה מייד לשארם'.
'לא', הוא אמר, 'אילת בסכנה עכשיו ואתה בינתיים כאן, זה עליך ועליי עכשיו'. שתקתי והוא הוסיף: 'איננו יודעים אם הירדנים יתקפו בדקות הקרובות אז אין ברירה. קח את החיילים שלך ותהיו מוכנים להילחם כבר מכאן בסככת הטנקים'.
קונצרט של נשקים
הבנתי עד כמה המצב חמור – אפילו לא שאלו אם אנחנו יודעים להפעיל את הטנקים באילת, שהיו מסוג שונה לגמרי מאלה שלנו שהמתינו בשארם א-שייח'. לקראת ערב קרא לי מפקד המחוז ואמר: 'הירדנים לא תוקפים, סע עם האוטובוס שלכם לשארם'.
מהנהג ביקשתי שידליק אורות גבוהים ויכבה את אורות הפנים כדי שלא יידעו שזה אוטובוס, ושייסע מהר ככל שיוכל כי מחכים לנו שם. כל הזמן עמדתי לצידו עם אקדח שלוף, שהיה הנשק היחידי למחלקת טנקים בדרכה לקרב, כדי לתת לחיילים הרגשה שהעניינים בשליטה.
סוף-סוף, ב-20:00 הגענו לשארם ונתקלנו בקונצרט של נשקים שיורים מכל הכיוונים. כמעט הגענו לבסיס השיריון שלנו שהייתי בו רק לפני חודש במילואים, והנה מהחלון אני רואה טס לו בשמיים באיטיות סיגר ענק בוער: 'טיל', חשבתי לעצמי, 'לקפוץ החוצה ולשכב!', צעקתי.
הטיל נפל לא רחוק מאיתנו, החיילים שקפצו מהאוטובוס הופתעו מרעידת אדמה שיצר הטיל במגעו עם הקרקע, והוטחו על הארץ מההדף העצום, וגם אני. מייד קמתי מבוייש במקצת בשל הנפילה, והתחלתי למשוך אותם אחד-אחד ולהרימם, ולקחתי אותם לסככת הטנקים. בינתיים כל האזור רעם מיריות ומקליעי מקלע 0.5 כבד שהתגבר על כולם. מעלינו בגובה אפס ריחף הליקופטר מצרי בסיבובים קצרים באוויר ונראה כמחפש מקום להנחית עלינו חיילים. צעקתי לחיילי: 'אנחנו נסתער עליו אם ינחת, ניקח להם את הנשקים ונלחם'. אינני יודע מאיפה בא לי הרעיון הזה, ותוך כדי דיבור יריתי מאקדחי הפרטי שני כדורים לעבר הטייס שחג מעלינו והספקתי לקלוט שעל זנבו היו הספרות 319 (יותר מאוחר, במלחמה, בדרכנו לראס סודאר לחציית התעלה למצריים זיהיתי את שרידי המסוק הזה על פי המספר שהיה מוטבע על קסדת הטייס המושלכת בחול.תקעתי מקל חזק באדמה ותליתי עליו הקסדה של הטייס ההרוג.
הטילים הפריעו בעבודה
רצתי לחדר המג"ד, אברהם מדליה, ואמרתי לו שהגעתי עם אנשי צוות הטנק שלי ואחרים. 'יופי, קח 3 טנקים', הוא קרא לעברי. שאלתי אותו אם יש לו טנקים עם צוותים והוא ענה שכמעט שלא כי עיקר הכוח נמצא עכשיו בלחימה באבו רודס, שניים נמצאים בשדה התעופה באופירה, ואחד בראס מוחמד.
בטון ענייני הוא הוסיף שיש נחיתה של כוחות מצריים במסוקים במרחב מרש"ל (מרחב שלמה – הלא היא שארם א-שייח. י.ג.) במקומות שונים, וצריך להילחם בהם.התחלנו לזווד את הטנקים ולהעמיס פגזים, תחמושת מקלעים וציוד נוסף, אלא שתוך כדי העבודה על הטנקים, התחילו לירות עלינו טילי 'שמל' רוסיים מספינה מצרית שפיטרלה בים. הטילים התבייתו על חום המנוע של הטנק ועל קרן האור של מכשיר הקשר שבוקעת דרך סדן תותח פתוח. למזלנו הטילים לא ממש גרמו נזק אבל בהחלט הפריעו בעבודה כי היה צריך לתפוס מחסה בכל רגע.
בינתיים שלח אותנו המג"ד להגן על שדה התעופה אופירה מכיוון שמטוסי תובלה היו בדרך אליו עם לוחמים. היו לי שני טנקים כשירים בלבד ונסעתי לכיוון שדה התעופה תוך ירי. במהלך הנסיעה המשיכו לירות עלינו טילים וגם אש מנשק קל מכיוון החוף, שם התמקמו חיילי קומנדו מצריים.
"אל תעשו שטויות!"
מישהו שאל אותי בצופן אם אני מזהה ספינה גדולה בים. אמרתי שכן והוא פקד בקשר להשמיד אותה. ידעתי באיזו ספינה מדובר וצעקתי בקשר: 'אל תירו עליה, אני אילתי ומכיר את הספינה, זוהי ה'אורורה', שהייתה מיכלית נפט ששטה משדות הנפט באבו רודס שעליהם השתלטה ישראל בעת כיבוש חצי האי סיני במלחמת ששת הימים. באותו לילה ה'אורורה' הפליגה בהדממה ובהאפלה לאזור בטוח יותר, כנראה כדי שלא תיפגע בקרבות. הכרתי את האנייה וחזרתי ואמרתי בקשר: 'אני מכיר ומזהה אותה, אל תעשו שטויות! אל תירו עליה".
כך המשכנו שני הטנקים בנסיעה לכיוון שדה התעופה שלידו נחתו חיילים מצריים מהים. זיהינו כמה חיילים וירינו עליהם במקלעים וגם שיגרנו כמה פגזים. כמה מהם קפצו בחזרה למים וברחו בשחייה, השאר נעלמו לנו מטווח הראיה.
התפרסנו ליד המסלולים ואבטחנו את מסלולי הנחיתה באופירה, מכיוון שידעתי שמטוסים אמורים להביא לאזור כוח מילואים שישמור על שארם א-שייח'. זיהיתי מהיכן ירו עליי את טילי הנ.ט. ויריתי לשם בחזרה כמה פגזים. זיהיתי אנשי קומנדו מצריים והמשכתי לירות עליהם במקלעים כדי שלא ינסו להתקרב למטוסים שלנו, שהתחילו כבר בנחיתה בשדה התעופה כשהם עמוסים בחיילים.
הכוחות ירדו מהמטוסים שנחתו ומהר מאד כבר הייתה בשארם חטיבת חי"ר שלמה. וכך הוחמצה ההזדמנות של המצרים לכבוש את שארם כמעט בלי קרב.
'אור ירוק' לא קיבל אור ירוק
אחרי כמה ימים ולילות מתוחים בשארם התברר שהמצרים לא מסוגלים לעשות שם את מה שעשו בתעלת סואץ, ולא יבואו בכוחות מתוגברים. שיערתי שככוח טנקים יזדקקו לנו בדחיפות בגיזרת התעלה, ולא הבנתי מדוע לא נשלחנו מייד לחזית תעלת סואץ עם הטנקים, אבל אז התברר לי שהרפתקה חדשה עומדת בפתח: אנחנו מיועדים להשתתף במבצע 'אור ירוק'.
היה זה אחד התכנונים הנועזים של מבצע צבאי במהלך מלחמת יום כיפור: היינו אמורים לנחות עם כוח טנקים בצידו השני של מפרץ סואץ, בתוך מצריים עצמה, ולהפתיע את המצרים בנחיתה ימית בתוך שדות הנפט שלהם ולתקוף אותם מעורפם.
כוחות של הקומנדו הימי ('שייטת 13') כבר שהו בצד השני של המפרץ על אדמת מצרים, כדי לסמן את נקודת הנחיתה. היינו חייבים לבחון את הסיכוי להצלחה והחלטנו לעשות ניסוי ולהעביר בלילה טנק אחד בשקט על נחתת לחוף מצריים, וכעבור זמן קצר להעביר את כל הכוח, שכלל כמה עשרות טנקים, לתוך מצרים.
הכל היה מוכן והיה צריך מט"ק שיתנדב לנחות ראשון בראש הכוח. ביקשו ממני שאקח את התפקיד על עצמי כי הייתי מאוד מנוסה וותיק, ומייד אמרתי כן. האמת הייתה שאז לא היה לי אכפת למות. הייתי חדור רוח קרב ומוטיבציה. מפקד זירת ים סוף של חיל הים, אל"מ ולימים מפקד חיל הים זאב אלמוג, קרא לי ותידרך אותנו.
עליתי עם הטנק שלי מסוג 'טיראן 5' – טנק שלל רוסי ממלחמת ששת הימים – על הנחתת שהמתינה כבר מוכנה, ועל הספינה היו גם אנשי שייטת 13 וזאב אלמוג בעצמו.
הפקודה שקיבלתי הייתה 'תנחת בחוף העויין, תשמיד כמה שיותר טנקים שלהם, ובתוך שעה ינחתו אחריך הטנקים האחרים. היות והטנק שלי היה כאמור סובייטי, חשבתי שאם אסע על אדמת מצריים בלילה יחשבו שאני טנק מצרי ולא יירו עלי, וכך אוכל לפגוע בטנקים מצריים ולעורר מהומה בצד השני.
על החוף עמדו עשרות טנקיסטים שהיו אמורים לנחות שעה אחריי בחוף המצרי וכולם עמדו והסתכלו עליי במבט מיוחד, מלא רחמים, כמו על אחד שהולך למות. אז הבנתי שזו באמת הולכת להיות פעולת התאבדות ממש, טנק אחד בודד נוחת בתוך מצרים?
ייתכן שמרוב המהירות בה העניינים זזו, או בלהט המלחמה, לא ממש הרגשתי כנידון למוות, אבל לאחר המעשה חשבתי לעצמי שהיה לי מזל גדול כי זה היה ממש לנסוע לתוך הגיהינום. בכל מקרה באותן דקות ממש לא התרגשתי והייתי מאוד מרוכז בהכנות הנדרשות. העמסתי כמות עצומה של ארגזי פעולה על צריח הטנק, כי היה ברור שאצטרך הרבה תחמושת קלה, והוספתי גם תיק עזרה ראשונה שנתן לי החובש.
ואז הפלגנו למימי מפרץ סואץ. היינו צריכים לעבור כעשרה קילומטרים עד לחוף המצרי, אבל הספקנו לשוט אולי קילומטר אחד בלבד בים כשלפתע התקבלה בקשר הודעת התקפלות. הנחתת הסתובבה והוחזרנו לחוף כשזאב אלמוג ואני מאוכזבים שהחמצנו את הקרב הצפוי לנו נגד המצרים, וכמובן את הניצחון המפואר שהמתין לנו.
התברר כי המצרים ראו את ההכנות באמצעות צילומי אוויר וידעו שצה"ל מתכנן לחצות את המפרץ. בשלב מסויים המצרים העבירו חטיבת שיריון לאזור כדי לקדם את פני הטנקים שלנו אם נחצה, ובדיעבד הסתבר שגם עבור אוגדת ברן הייתה זו הקלה גדולה, כי הטנקים שהועברו לכיוון דרום כדי להמתין לנו, היו חסרים מאד למצרים מול הכוח של ברן.
במאי 1974 השתחררתי משירות המילואים וחזרתי לאילת אחרי 8 חודשי היעדרות, די מיצר על כך שמבצע 'אור ירוק' לא יצא אל הפועל. שנים לאחר מכן פגשתי את זאב אלמוג, ושאלתיו: 'לאן היית רוצה לחזור בחייך?', הוא צחק ואמר לי: 'בדיוק לנקודה שאתה חושב וחולם עליה תמיד, כמובן למבצע 'אור ירוק', מה חשבת?'.
בתמונה ברעם (שני מימין) ואנשי צוותו. צילום פרטי
