במלחמת יום הכיפורים היה סגן אלוף אמנון ליפקין סגן מפקד חטיבת הצנחנים (חטיבה 35) הסדירה. לכותב שורות אלו יש נגיעה אישית לליפקין: פגשתי אותו בעיצומם של ימי הלחימה בסיני, סמוך ל'חווה הסינית' בה לחמה חטיבת הצנחנים, ואת סיפור המעשה אתאר כאן בקצרה.

חטיבת הצנחנים שהתה בתחילת המלחמה בחלקו הדרומי של חצי האי סיני, באזור ראס סודאר, דרומית למפרץ סואץ, במשימת הגנה על מתקני הנפט של ישראל מפני תקיפות מצריות, ולמעשה די רחוק מאזור הקרבות שממול לתעלת סואץ. בהמשך התברר כי מתחם החווה הסינית 'יושב' ממש על ציר התנועה של הטנקים שנעו עליו לקראת חציית תעלת סואץ, שתוכננה לאחר קרבות הבלימה הקשים, כשהתבהר כי את הבלימה יש להתחיל מצידה השני של התעלה – מהצד המצרי.

גדוד אחד לא הספיק, אז שלחו במקומו גדוד אחר

בפיקוד דרום הבינו כי חייבים לטהר את המתחם ששרץ חיילי קומנדו מצריים מצויידים בטילי נ.ט מסוג 'סאגר', וכי הם עלולים לבלום את תנועת הטנקים ל'חצר' שממנה הייתה הצליחה אמורה להתבצע, ממש על שפת האגם המר.

לילה אחד הוכנס גדוד צנחני מילואים בפיקודו של נתן שונארי למתחם 'החווה הסינית', בניסיון לכבוש את המתחם ולשחרר את הפקק שנוצר על הכביש, אלא שגדוד אחד לא הספיק למשימה – שונארי ספג אבידות קשות והגדוד נסוג מבלי שהמשימה הושלמה.

כעבור יממה הוזעקה חטיבה 35 של הצנחנים לגיזרת הקרבות בניסיון שני לטהר את מתחם 'החווה הסינית', שנקראה 'אמיר' במפת הקוד הצה"לית 'סיריוס'. לא ברור האם היה מי שהעלה את התהייה לפיה אם גדודו של שונארי לא הצליח במשימה מדוע שצנחני חטיבה 35, גם הם בסד"כ של גדוד יצליחו. בעוד חייליו של שונארי מלקקים את פצעיהם הועלו הצנחנים הסדירים לרפידים ומשם הגיעו לאזור הקרבות, שהיה רווי בכוחות שיריון משני הצדדים.

גדוד 202 של החטיבה בפיקודו של דורון רובין, לימים אלוף בצה"ל, היה עסוק בכלל בלחימה בגיזרת מעבר המיתלה ולא היה כלל בתמונת הקרב, וכך הגיע למעשה לאזור 'החווה הסינית' רק גדוד אחד של החטיבה, גדוד 890 בפיקודו של סגן-אלוף איציק מרדכי – לימים אלוף שלושת הפיקודים, שר הביטחון, ומתמודד על ראשות הממשלה. למרדכי הצטרפה מפקדת החטיבה, שכללה את המח"ט אל"מ עוזי יאירי ז"ל וסגנו – סגן-אלוף אמנון ליפקין ז"ל, ועוד מספר קציני מטה.

"'חייל, יש לך מפות?"

הייתה זו שעת ערב כשרוב הטנקים שלחמו במשך היום התכנסו כבר לחניוני לילה כמדי ערב, כשאמנון ליפקין הגיע לנקודת כינוס ליד הטנקים של חטיבה 460 הסדירה של בית הספר לשיריון, שהורכבה מחניכי קורס קצינים וקורס מפקדי טנקים, והחל לברר אצל הטנקיסטים איך מגיעים בכלל ל'חווה הסינית'.

לא הכרתי אותו לפני כן. הייתי אז צוער בן עשרים בקורס קצינים, כשהוא ניגש אלי ואמר: "תגיד חייל, יש לכם מפות לתת לנו?". הייתה לי מפה עודפת אחת, "הנה, קח, יש לי עוד אחת", אמרתי לו.

ליפקין נטל את המפה והודה לי, וביקש: "תראה לי איפה היעד?". פרשתי את המפה והראיתי לו את מתחם 'אמיר', שם הקוד ל'חווה הסינית' במפת הקודים,שהיה מסומן בעיגול סגול גדול. אז עוד לא העלינו בדעתנו שהמצרים שמו מזמן את ידם על מפת 'סיריוס' ולמעשה כל הקודים הצה"ליים היו ידועים להם עד האחרון שבהם.

ליפקין, איש גבוה ורזה אז, עם שיער מלא ושופע, הציץ רגע במפה ואז שאל אותי: "יש לכם מודיעין על המתחם? אתם יודעים מה יש שם מבחינת אויב? אילו כוחות יושבים שם?", השבתי לו בצנעה: "שמע, אני לא קצין מודיעין ואני לא מוסמך לומר לך, אבל יש שם די הרבה חולירות מכל הסוגים, ויש הרבה טנקים", "טוב", הוא ענה לי, "תודה על העזרה", לקח את המפה והתרחק לכיוון חיילי הגדוד.

נכנסו לתוך התופת

כעבור זמן לא רב הצנחנים החלו לנוע ברגל, היו להם כמה קילומטרים לעבור והשעות נקפו. עמוק בתוך הלילה, כעבור שמונה שעות לערך, נכנס גדוד 890 לתוך התופת בחווה. אש איומה נורתה עליהם, חיילי קומנדו מצריים ירו כמו מטורפים בנשק קל ובטילי נ.ט וטנקים ירו עליהם פגזים. חיילי הגדוד היו חשופים לגמרי אחרי צעידה רגלית של כמה שעות ליעד, בלי נגמ"שים, ללא סיוע טנקים ובלי מרגמות כבדות שאי אפשר היה להביא במסוקים שהביאו אותם לזירה.

בעודם מבוססים בתעלות ההשקייה שהיו פזורות ברחבי החווה, שהייתה בעצם חוות ניסויים חקלאית מצרית שננטשה במלחמת ששת הימים, התברר לצנחנים כי בתעלות הסתתרו חוליות קומנדו יעילות שטבחו בצנחנים. הכוח של גדוד 890 החל להתארגן ולהשיב אש בניסיון נואש לפרוץ קדימה, אבל הפגיעות היו קשות וחיילי הכח נערכו לחילוץ לאחור.

מחיר כבד

אז החלו להגיע בקשר צעקות המפקדים שביקשו סיוע וזעקות הפצועים לקבלת עזרה. באוגדה שלנו הבינו כנראה את גודל הברוך והחלו לשלוח כוחות חילוץ לאזור, בהם פלוגת הסיור 'במבה' שהתניידה על נגמ"שים והגיעה ראשונה לשדה הקטל, ואחריה גדוד 100 של טנקים וחיילי מילואים בפיקוד קצין צעיר בשם אהוד ברוג – הידוע יותר כאהוד ברק, לימים רמטכ"ל, שר בטחון וראש ממשלה – שנשלח לעזור ביחד עם עוד כוחות מכמה חטיבות טנקים. חלק מהכוחות ביצעו חסימות כדי שלא לאפשר לכוחות מצריים להגיע למקום ולהמשיך את הקרב, חלק מהכוחות נכנסו למתחם ועסקו בפינוי הנפגעים הרבים מתעלות ההשקייה. עד הבוקר הצלחנו לחלץ את הנפגעים, אבל המחיר שחטיבה 35 שילמה היה כבד מאד – עשרות הרוגים.

בסופו של דבר הכנענו את המצרים במערכה על 'החווה הסינית', אני כבר שכבתי ב'איכילוב', וצה"ל חצה כעבור יממה את התעלה לתוך מצרים וסיים את המלחמה. שנים לאחר מכן, אמנון ליפקין היה שר התיירות בממשלת ישראל ואני כתב 'מעריב' בכנסת.

יום אחד הזדמן לי לפגוש אותו – לא בדיונים או בישיבות עבודה, אלא במזנון הח"כים, באקראי. מלחמת יום הכיפורים כבר הייתה חרוטה עמוק בזיכרון האישי שלי אבל בדרך כלל לא דיברתי על מה שקרה שם, היו יותר שתיקות מדיבורים, ככה זה אצל רבים מבוגרי המלחמה ההיא. הנושא היה עולה אולי לפעמים, רק עם חברים שהיו איתי בסיני באותם הימים הנוראים. 

שומר את המפה

אבל אז באותו יום במזנון הכנסת, לא יודע למה, איכשהו תוך כדי שיחת החולין שלנו בעניינים פוליטיים ועבודת הכנסת שנמשכה כמה דקות, פתאום פלטתי לליפקין: "אתה אולי לא זוכר אותי כחייל, אבל אתה יודע שנפגשנו במלחמת יום כיפור בסיני?". לליפקין היה מבט רך בעיניים וחיוך מרגיע, הוא תקע בי את עיניו במבט  מופתע ואחרי כמה שניות שאל: "באמת? איפה בדיוק?".הזכרתי לו את השעות שלפני הקרב ב'חווה הסינית', ליד חניון הטנקים בלילה ההוא בחפ"ק של חטיבת השיריון, כשהצנחנים של חטיבה 35 הגיעו לשטח לא מוכר, בלי ציוד כבד, בלי מודיעין אמיתי ומדוייק, בלי תדריכים לאן הם נכנסים, בלי תוכנית לחימה – בעצם בלי כלום פרט למוטיווציה שנשענה על מורשת ורוח קרב.

אנחנו, שלחמנו מהשעות הראשונות מול כוחות עדיפים בהרבה, היינו כבר שחוקים לגמרי, חלקנו פצועים, עם טנקים פגועים, צוותים חסרים, הרוגים ופצועים בכל מחלקה ופלוגה, וגם עייפים, רעבים ומסריחים מזיעה ומדם, ואף מילה כאן איננה קלישאה. "ואיך נפגשנו שם?", שאל אמנון, אמרתי לו: "אני החייל הסדיר הצעיר שנתן לך את מפת הקוד 'סיריוס' לפני שיצאתם ברגל לכיוון 'החווה הסינית', זוכר?". לפתע חיוכו התרחב, כאילו נפל לו האסימון: "נו, די, התבגרנו במשך השנים, הא?", אמר, "כן", עניתי ואז, בחיוך, הוא אמר: "אתה יודע שמאז המלחמה ההיא אני שומר עדיין את המפה הזאת אצלי?".

ביום הזיכרון האחרון נערך ברעות ערב זיכרון לליפקין, חצי שנה לאחר פטירתו. לאחר הערב המרגש סיפרתי לאלמנתו טלי את הסיפור, היא הבטיחה שתחפש את המפה, "אולי היא עוד בבית". אינני יודע אם אכן מצאה את המפה ומה עלה גורלה, אבל אותו לילה מר יישאר חרות בזיכרון להרבה אנשים.